כשמביטים על נתונים אכן, בני הגיל השלישי נמצאים בסיכון גבוה להפגע מנגיף הקורונה. אך מתברר שגם אחרים נמצאים בסיכון.

אם נחדד יותר את האבחנה, יש קבוצות ביננו שבמשך זמן התעקשו להמשיך ולהתקבץ בבתי מדרש, בבתי כנסת ואפילו בחתונות. אני לא מטיל האשמות, אני מהרהר בקול רם למה אני בן שישים וארבע ראיתי לנכון לגזור על עצמי בידוד. אני אוהב להיות בבתי קפה, מדי יום, אני מלמד עשרות רבות של סטודנטים, אוהב להיות בשוק מחנה יהודה ואוהב בריות מטבעי, בלי הבדל דת גזע ומין.

כאמור אני כבר למעלה מחודש בהתנזרות מכל אלה, אפילו את הילדים והנכדים אני פוגש בצורה דיגיטלית. נכון כל מה שאמרתי עד כה אינו חשוב כמו תפילה בציבור, אני כותב ומחייך במרירות. התפילה בציבור, היא לטובת הפרט והכלל, חשובה מאין כמוהה. אך כשתפילה בציבור, הופכת להיות מקור להפצת וירוסים מסוכנים בין אדם לחברו, אנחנו משתפים פעולה ממניעים לא נכונים. תפילה בציבור בזמן כזה כמוה כהתקפה בכוחות גדולים מאיתנו, כוחות שמצויים עלינו להשמר ולהיזהר. בואו נדמה את הוירוס לגל צונאמי ששוטף את עירנו, גם אז נתעקש בתפילה בציבור, או שנעשה הכל לחלץ את עצמנו ואת יקירנו.

מדע הרפואה משרת את כולנו, גם חילוניים וגם חרדים כאחד. כך גם אלה שחוקרים את הדרכים למיגור הוירוס. עד שיסתיימו המחקרים, עלינו לשמור מרחק, כי הוירוס "מחפש" אנשים שנמצאים בקבוצה, כדי שיוכל לדלג ולהסתכל בגוף חדש.

ונחזור אל אלה שבסיכון ואלה שלא. אנחנו היום מבינים הוירוס מתנחל אצל מי שהוא יכול. זו הסיבה שדורשים מאיתנו לשמור מרחק.

אבל וכאן האבל הגדול, משהו לא עובד ובפועל יש ריכוזי שכונות וערים שבהן ה"ביחד" הוא חלק בלתי נפרד מהקיום. "ביחד" שהוא חשוב לקיומה של קהילה שמעורר בעיות מוסריות לא פשוטות לגבי ניתוק קשרים בתוך המשפחה ובין חברים והתחושה של הפקרת קרוב בעת צרה. למשל אם מדובר שחולה בסרטן, מובן שנוכל לסעוד אותו בלי בעיה, אך כשמדובר בחולה שעלול להעביר את המחלה, הבידוד הוא הגנה על הבריאים שחשים תסכול עמוק. יש לבעיה הזו פתרון בדמות חליפת מגן ומסכה, שמאפשרת קרבה עם הפרדה.

ועם ובלי כל קשר, כעת יש קבוצות מודרות בחברה, הזקנים שנחשבים לבעלי סיכון גבוה להדבק ולחלות, החרדים שרוצים לחיות בקהילה ובעצם אם נחשוב על כך לעומק ואולי וסביר להניח כשאחד שנמצא בהסדר מרצון, רק אני חש כך, לאף אחד אין ממש חשק לצאת החוצה, התחושה היא של משהו לא טוב באוויר.

הביטוי קרבה עם הפרדה, הוא ניגוד משלים, שני הפכים שמתארים צורך שלנו כבני אדם שחיים במחוייבות אך זקוקים גם להפרדה ולניתוק באותה העת.

המחשבות שאני מעלה כאן, הן בירור של סוגיות מוסריות בסיסיות, סוגיות של הראוי בכללי ההתנהגות שלנו כבני אדם וביכולת שלנו להגיע להסכמה עליהם.

הכלכלה החופשית, השוק החופשי, התחרות התכוונו אל תוך היד הנעלמה של אדם סמית. היד שמוזכרת, רק פעם אחת, בספרו עושר העמים. היד המעצמה היום, לי לא אותם כוחות שוק, אלה כוחות טבע, משבר האקלים שבנינו במו ידינו ומשבר הקורונה שגם אותו יצרנו, במו ידנו. זו לא יד נעלמה, זו יד רשלנית, שבזה לכללי הטבע ומתעלמת מהעובדה שאנחנו חלק מהטבע ולא המנהלים שלו.

פעלנו בלי מוסר ואתיקה, פעלנו על פי החוקים שהיו נוחים לנו והתעלמות מבני האדם והסביבה. התחרות הפכה להיות אל שיש לסגוד לו. אל שגומל, לחזק, לגזלן, לנוכח וזה שלעולם אינו שבע. אלו הכללים יאמרו הניאוליברלים, פחות רגולציה, יותר תחרות ומי שיצליח ישרוד. תפישה המקובלת גם בעולם הסטרטאפים, שמחפשים להתעשר כאן ועכשיו, תוך שהם יוצרים עולם וירטואלי חדש ומחודש.

נגיף הקורונה, וירוס טכנולוגי, חי על חשבון המאכסן ובמקום לגמול לו ולשלם דמי מחיה פוגע בו ולעיתים אף מסיים את חיו ומת איתו.
הוירוס פועל מתוך גישה שהמטרה מקדשת את האמצעים ומדגים לנו דפוס מחשבה של אלה שמוכנים לחיות ולהתעצם גם כשהם נמצאים על ענף שעוד מעט לא ישא בנטל. דפוס חשיבה מוכר במקומותינו.

ושאנחנו כעת שפונים בבתים ולראשונה נמצאים תחת פקודת בריאות העם, פקודה שקדמה כן היא הגיעה אלינו בירושה מהמנדט הבריטי, כעת אנחנו יכולים להרהר. לחשוב מה עושים עם שוח הסערה.

הגלגל את המחשבות מתחילת המאמר ונזכור ביד הנעלמה, נזכר בוירוס שפוגע במי שמאכסן אותו ונחשוב על השינוי. כעת שקשה להסתובב בחנויות האמיתיות הוירטואליות כי יש בעיית מלאי, נלמד לוותר על מה שרצינו לקנות ולהניח בפינה או בארון. בימים שלא ניתן ללכת למרוח או לשוק, נלמד לקנות רק מה שצריך. בימים שמחיר הבנזין יורד, נזכור שגם כשהמחיר מגיע ל 4.89 שקלים מרביתו אלו המיסים שנכנסים לקופת המדינה. את הכסף הזה משקיעה בהסעת המונים ובכלל נעבור להסעה ברכבים חשמליים. בימים אלה שאנחנו חושבים על ההגנה על חיינו, נזכור שגם הגז הטבעי המצוי בשפע פוגע בבריאותנו ומוטב שנמצא חלופות כמו אנרגיית שמש ורוח…ובכלל שנלך ברגל, נרכב על אופניים ונשאיר את הרכב בחניה.

מחשבות בעידן הקורונה, הוירוס שפוגע במרכזים שלו, מחשבות אנושיות וטבעיות של מי שלא רוצה להתנהג על פי הקודים של וירוס. קודים של תחרות לא מרוסנת על משאבים. תחרות שעל פי כל מודל אקולוגית תהפוך להכחדה עצמית, בגלל ניצול יתר של משאבי סביבה.

התרבות הפוליטית הישראלית כבר אמרנו נטולת מוסר ואתיקה. נבחרי הציבור חומקים מחובתם הראשונית לכונן קוד אתי. הנושא הזה כאמור רחוק מכדי מימוש אך מה שברור הוא שכעת לאחר שלושה סבבים אנחנו במצב של איחוד כוחות, של יריבים עייפים ותשושים ממלחמות סרק. הם כעת ביחד ולחוש מנסים לשרוד. למרות שתיאורתית, בסיבוב נוסף יכולה להיות הכרעה ברורה. על פי מספר הערכות של סוקרים, בבחירות, סבב 4, הליכוד לוקח את הבכורה ומספר נציגיו יגיע לשליש מכלל חברי הכנסת.

איך יכול להיות מצב כזה, שמפלגות ימין נסחבות, אחרי ראש ממשלה מוכשר, אך ידיו טבולות על פי החשד ברפש. איך יכול להיות שהציבור מוכן לשאת את החרפה ואפילו להצטרף אליו למסע נגד מערכת המשפט. התשובה האוטומטית היא שמדובר באדם נערץ שמוכנים למחול לו בכל מחיר ברוח המשפט "ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא".

אך אני מחפש הסבר, אחר, סמוי, אולי מורכב יותר, אך הגיוני לא פחות. דומה שיותר מכל שהציבור לא רוצה הכרעה ולו רוצה לאפשר לנתניהו לשלוט ללא עוררין. בשלושה סבבים, דומים למדי, הציבור רוצה איחוד כוחות ורק כשזה לא יקרה, בסבב הבא, תזכה בהובלה,המפלגה שלפחות ניסתה להוביל לאיחוד.

בני גנץ וגבי אשכנזי היו הראשונים במחנה לצעוד לאיחוד ואחריהם בדרך, עוד, שהולכים בצעדים מדודים, כמו עמיר פרץ ואיציק שמולי. האחרים מחרפים ומגדפים אותם, חשים ובצדק נבגדים וכאלה שמיהרו לזחול לממשלה שבראשה יעמוד פעם נוספת אדם שיש נגדו כתב אישום על הפרת אמונים ושוחד.

אך לצד העלבון המוצדק ולצד הפעולות הלא מוסריות והלא אתיות של גנץ ואשכנזי, שלא התאמצו כפי שהיו חייבים להתאמץ ולהגיע להסכמה עם חבריהם הנאמנים. השותפים הנאמנים בכחול לבן, העבודה ובעיקר מרץ, ישראל ביתנו והרשימה המשותפת, נותרו מאחור ופניהם לאופוזיציה. הם לפחות מרביתם, לא מבינים שהמשחק האמיתי כעת, הוא על נקודות זכות, מהאזרחים המותשים. מי שיפעלו בצורה הנחושה ביותר לאיחוד כוחות יזכו במערכה הרביעית לכשתהיה. למה? כי האמת שאין הבדלים גדולים בין אלה לבין אלה. הציבור, הימני בישראל וכך גם במרכז חילק את תמיכתו, כך שבעצם, לא רצה הכרעה, אלא סוג של ממשלה שבמשך שנה וחצי תלמד את המקצוע את החדשים שאל זה נכנסו למערכת ותעשה להם חפיפה ארוכה וראויה.

צודק בני גנץ, שהוא למוד נסיון יש אותו בצבא, שכדי להיות רמטכ"ל טוב, עליו ללמוד ולכהן כסגן הרמטכ"ל. מבחינה ניהולית זו החפיפה הכי יעילה שהוכיחה עצמה בפועל.

כעת יש לו לבני גנץ שנה וחצי ללמוד את התפקיד וכך גם לגבי אשכנזי, שילמד הרבה, כשיהיה במטבח כמקבל החלטות. כפי שהמלצתי במאמר קודם, גם לאשכנזי יש הזדמנות להוכיח את יכולת הביצוע שלו ודווקא במשרד הבריאות, אנחנו במשבר בסדר גודל של מלחמת יום הכיפורים ומי שינהיג אותנו עם מדיניות "בריאות עם" סדורה ללא תעתועים, יזכה בנקודות, יהיה מנהיג בישראל.

עמיר פרץ ואיציק שמולי, חייבים אף הם להיות במשימה, עם יתר חבריהם לרשימה, שיש להם המון מה לתרום. ניצן הורוביץ יכול להיות שר חוץ ועמיר פרץ יכול להיות שר הרווחה. מדובר בתקופה קצובה של שנה וחצי שהגוש הגדול יכול ללמוד ולתרגל איך מנהלים מדינה. גם יאיר לפיד וגם עופר שלח זקוקים לתקופה הזאת, כדי לתקן את הרושם מהתקופה שהם היו שותפיו של נתניהו בממשלה ואפילו סייעו לו בנחישות לחסל את רשות השידור ב 2014.

ולסיכום כעת התמונה הולכת ומתבהרת, הציבור מימין ומשמאל רוצה יותר מכל תמונה של נתניהו, מנהיג עייף ותשוש שיאסוף עוד כוחות ויעביר חפיפה מסודרת למחליפו, בני גנץ. הקוקפיט כמו שהגנרלים אוהבים לכנות את הרביעיה של כחול לבן יכיל גם את הקברניט, בנימין נתניהו, שיש ללמוד גם ממנו על ניהול מדינה, ללמוד מהנסיון שלו, גם אם לא אוהבים אותו אישית. זוהי משילות אמיתית, שדור אחד עושה תהליך נכון וילמד את הדור הבא אחריו את המלאכה. אל דאגה הדור הבא יעשה טעויות, ישגה, אך לפחות יביא רוח רעננה של שליחי ציבור חדשים, שרוצים להצליח.

ולכל אלה שאך זה נכנסו לכנסת וכבר מודדים את חליפת השרים, לא יקרה לכם כלום אם תלמדו קודם להיות חברי כנסת, זה רק יועיל. בהזדמנות זו נזכיר למנהיגים הישנים והחדשים שאסור להם להקים בשל כך ממשלה ענקית. אדרבא, תוכיחו מנהיגות ואגב כך, אל להם לשותפים החדשים, לשכוח את המפלגה הענקית, הרשימה המשותפת, שלא מעוניינת עדיין לטול חלק בממשלה. המנהיגים חייבים לתת להם נוכחות מעשית ומשמעותית, בכנסת ולתת להם את אחת הוועדות החשובות, למשל וועדת הכספים או לחלופין להציב את מי שעומד בראשה כיושב ראש הכנסת. יש בהצהרה כזאת הצהרת פיוס, צעד בונה אמון. מנסיוני כעיתונאי, ראיתי במו עיני את השיח הענייני כשהוא רחוק מעיני התקשורת.

מאה ועשרים חברות וחברי כנסת תתעוררו, עידן הקורונה פותח לנו צוהר לפוליטיקה אחרת, לדמוקרטיה שמבוססת על הסכמות ולא על התגוששויות. בואו נלמד מהתקופה הזאת שבה כולנו בלי יוצא מהכלל מאויימים מהוירוס. רופאים, רופאות, אחיות ואחים מכל מגזרים, נמצאים בחזית כדי להציל אותנו בלי הבדל דת גזע ומין. זהו אות ומשל לנו להניח את כלי הנשק בצד, לחדול מהשיח האלים ברשתות החברתיות והלייקים לכל מי שמשתתף בקרבות על הציוץ הנועז. המילים הללו פוגעות ביכולת שלנו להגיע להסכמות.

בואו נרגע, נתמקד בעיקר, תקום ממשלה שיש בה ייצוג לכולנו נשקם את עצמנו, נחזור אל עולם התעסוקה ואם יש צורך במימון המדינה ונצעיד ביחד, לאחר מלחמת השיחרור מהקורונה, מדינה עצמאית, שהדגל שלה הסכמה וצמיחה כלכלית חברתית, מדינה שמודדת את הצמיחה הכלכלית שלה על ידי שמירה על רווחתם של המתקשים, אלה שמנסים להתקיים ולא מצליחים. מדינה שאזרחיה ומנהיגיה שומרים על כללי המוסר והאתיקה, הרף הראוי להתנהגות של מנהיגים ואזרחים.

דיברנו רבות על הצורך בדמוקרטיה של הסכמה, שיטת משטר שבה החלטות מתקבלות בהסכמה. מובן שמה שמוביל את הצדדים הם אינטרסים אישיים וקבוצתיים, אך מה שמאפיין אותם שהם אינטרסים עם חיי מדף ארוכים מאוד. הממשלה שתקום הפעם היא ממשלה אחרת לגמרי ועל כך אני אבקש להרחיב.

מה שקורה היום, דומה יותר לשני מתאגרפים תשושים שנמצאים כבר אחרי שלושה סיבובים קשים. שניהם פצועים וחבולים, קרובים זה לזה והולכים באגרופיהם באוויר. זהו קרב ללא שופטים רק המון מריע בעיקר מימין כי משמאל ומהמרכז, חושבים שהמתאגרף, פיספס סנוקרת קצת לפני שנפל לזרועות יריבו.

שני המתאגרפים הם בנימין נתניהו ובנימין גנץ, מכירים זה את זה, זה מכבר. הם לא גדלו באותה שכונה, אך נקלעו לאותה זירה והבינו שאין הכרעה. אבל הם הבינו שאל מול הקהל צמא הדם שמריע מסביב יש להם לשניהם פתח עם תמונת נצחון. לא אותה תמונה מקובלת בזירות האגרוף אלא תמונה של שניים שאך זה היו שוחחתי גם וכעת מנהיגים ביחד את העם. הם מקימים ממשלת אחדות, ממשלה שבה רק שניים מסכימים לעבוד ביחד והם מחליטים מי יהיה שר, מי יהיה סגן שר ומי לא.

קוראים לזה בשמות אינספור, ממשלת אחדות, ממשלת חירום ואיך שלא נהפוך את זה הולכת ומוקמת ממשלה שהפעם שניים מובילים אותה ולא אחד. האחד מואשם בהפרת אמונים ולקיחת שוחד והאחר שרצה לרשת אתו ולא הצליח. שניהם, מבינים שאם הם רוצים לצאת מזהירה בשלום עליהם לשתף פעולה. כן זה דומה מאוד לסרטי המערב הפרוע. שניהם פירקו הבטחות והתחייבויות כי בזירת האגרוף בסופו של דבר אתה לבד נגד היריב שלך.

זהו מיד לאחר הקרב מגיע המאמן והחברים מנסים לסייע עם מגבות לחות ומאסג'ים מנחמים. מסייעים ומצפים לקבל תפקידי שרים. אז מי מקבל מה? פחות מעניין, כי ברור שגם גנץ וגם נתניהו מחלקים את בשלל כראות עיניהם, נאמנים יקבלו יותר.

ובכל זאת, לצד הקרב המרתק בין השניים, נכנס וירוס הקורונה שהכניס כללים חדשים לזירת חיינו לשמורת מרחק. אכן זו תהיה ממשלה ראשונה בתולדותינו שתושבע בלי לחיצות ידיים, בגלל וירוס הקורונה ובכלל, כי זו ממשלה שנכתפתה על הצדדים.

וכעת נתייחס למונח ממשלת חירום לאומית, ממשלה שאמורה להוביל במלחמה בקורונה. דומה שגם המצב הנוכחי, לא ממש מטריד את ראשי המדינה, שניהם, אינם רואים חשיבות במשרדים החברתיים ובראשם משרדי הבריאות החינוך והרווחה. הם נותרו בתפישה שהתיקים היוקרתיים ביותר מלבד ראשות ממשלה, הם הביטחון והחוץ. את משרד האוצר כהרגל של שנים מפקידים בידי יריב כדי שישא בתוצאות של המדיניות הכלכלית.

שותפו לדרך גנץ הוא גבי אשכנזי, גם הוא רמטכ"ל ומתקבל בציבור כאחד שאפשר לסמוך עליו, הוא צמח אט אט עד שהגיע למעמדו הנוכחי. בבחירות הוא פעל מאחורי הקלעים לסייע לגנץ להגיע אל קוו הסיום. גם בקרב האגרוף בין השניים הוא היה במעמד המאמן האישי וכעת הוא מועמד, איך לא לתיק החוץ.

כעת נשאלת השאלה הגדולה, במה גבי אשכנזי יביא תועלת רבה יותר, שר חוץ, שידיו קשורות, כי אינו מנהל את מדיניות החוץ לבדו אלא בשותפות עם ראש הממשלה וממלא מקומו. או למשל כשר הבריאות, שם הוא יכול להפעיל כושר מנהיגות, להוביל את מיגור מחלת הקורונה ואז לשקם את מערכת הבריאות המפוארת שנחנקה בשנים האחרונות בכלל ניהול כושל שמתואר בפרוטרוט בדו"ח מבקר המדינה. לגבי אשכנזי יש יכולות לבני גנץ יש הזדמנות להוכיח קבל עם ועדה שהנה הוא הביא את הפתרון לוירוס המאיים עלינו. הוא הביא רמטכ"ל לשעבר, שהספיק להשתפשף בניהול מערכות אזרחיות ובהן גם קרן רש"י, מנהל משובח שיכניס רוח חדשה במשרד הבריאות. רק כדי לסבר את האוזן גם מרדכי מוטה גור היה רמטכ"ל וראה זאת לכבוד להיות שר הבריאות בשנים 1984-1986.

לסיכום הסוגיה בימים שעיניו כולם נשואות למוצא פיהם של ראשי משרד הבריאות מוטב שמי שיוביל את המשרד יהיה גבי אשכנזי וזו תהיה בשורה חדשה של ממשלת ישראל בדרך למיגור הוירוס ולשיקום מערכת הבריאות.

ישראל כמו כל העולם מתמודדת עם מסע החולי שנגיף הקורונה מנהל בהצלחה כזו או אחרת. הנגיף פועל כמכונה גנטית פסיבית שמשופעלת באמצעות בני האדם. לנגיף הזה יש מתודולוגיה ברורה לשהות במקום שמאפשר לו להשתכפל. לפיכך בהעדר תרופה או חיסון אין מנוס אלה להפריד בין בני האדם ולעצור את המסע.

אך העניין לא כל כך פשוט, כי בני האדם אינם מתנהגים במידה שווה ויתר על כן הצייתנות היא עניין תרבותי. בישראל התרבות היא של "סמוך" ומכאן אפשר להבין את שלל דפוסי פעולה המוכרים היטב. אל מול אלה שנשארים מסוגרים בבתיהם, כי הם מוגדרים באוכלוסיות הסיכון, יש כאלה שחשים ביטחון של "לי זה לא יקרה, בין אם אלה צעירים ובין אם הם אלה שנשמעים רק לצוו הרבנים שלהם.

והדברים הללו מדגימים בצורה מעניינת את מה שקורה לנו בזירה הפוליטית. אל מול היצור המתוכנת שמאיים על כולנו, יש חבורות של פוליטיקאים שמרוכזים רק בעצמם, אך עונים על המודל התרבותי שהצגתי בפסקה הקודמת. בדיוק כפי שיש כאלה שמסתגרים בבתיהם יש כאלה שמתלהמים ברחובות באמונה שהכל יסתדר. הם לא חושבים, שברגע שהם נדבקים הם גם מדביקים אחרים. כך גם הפוליטיקאים שאינם חשים אחריות קולקטיבית, הם מכונסים ומגוייסים לאינטרסים הצרים וכדי להצדיק את פעולתם מחפשים סעיפים כאלה ואחרים בספרי החוק. כך החוקים השונים ולעיתים גם משונים מובילים אותנו לכאוס פוליטי, שלוש מערכות בחירות מיותרות שהוביל "בהצלחה", בנימין נתניהו. ראש ממשלה שההתמחות המרכזית שלו היא הופעות מול הציבור, בארץ ובעולם. ראש ממשלה שעוסק כל היום בתדמית שלו ברשתות החברתיות ובין לבין ישיבות טלפוניות אינסופיות שאינן מאפשרות לראשי המערכת הממשלתית לפעול, כי הם עסוקים בשיחות עם המנהלים והמנהלים שלהם עסוקים בשיחות עם המנהלים שלהם.

ובמצב הזה אין פלא שיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין מודיע לפתע פתאום שהוא מתפטר ואינו מוכן לבצע את החלטת בג"צ. הוא מתנהג בדיוק כמו מוסדות הלימוד החרדיים, הישיבות למיניהן, שם מתעקשים לנהל מדיניות עצמאית. לשם השוואה כל מוסדות החינוך האחרים כבר סגורים ועברו ללמידה מרחוק. בישיבות מתעקשים, למרות שגם תלמידי החכמים יכולים להשתמש הלמידה בחברותא, מרחוק. אבל בישראל, התרבות הרווחת היא שאיש הישר בעיניו יעשה. יו"ר הכנסת, יהודי שוחר דמוקרטיה, בז להחלטת בג"צ, ראש הממשלה שהופך כל אבן כדי לשרוד מצא את האוצר.

ומהו האוצר? מנחשים? כן, איש שהוא חסר חוט שדרה, חלש, משתף פעולה עם הערבים, כך הוא הולבצעבני גנץ בתשדירי התעמולה של הליכוד. כן, בנימין נתניהו הצליח להוכיח, כמו שאומר חבר הכנסת אחמד טיב, ש 59 זה יותר מ61. הוא מתכוון לכך שהנשיא הטיל על בני גנץ להרכיב את הממשלה וזה האחרון הכריע שהתפתרון היחיד הקיים הוא ממשלת אחדות כשנתניהו יהיה הראשון ברוטציה.

הכריע, אך מה קורה עם יתר חבריו של גנץ להנהגה יאיר לפיד ובוגי יעלון, הם לא מוכנים לממשלת אחדות בראשות נתניהו. בני גנץ מחליט, להכנס למשא ומתן ואפילו לסגור עניין עם הליכוד והצעד הראשון שהוא עושה, נבחר ליושב ראש הכנסת בקולות של גוש הימין וקולות חברי הכנסת השייכים לכחול לבן שלפני האיחוד היו חוסן לישראל. בני גנץ כבר עשה את הדרך, ויתר על הצורך לשכנע את חבריו לכלול לבן וחש ו מסביר בנאום ההכתרה שהוא פועל להצלת מדינת ישראל. כל זאת מבלי לוותר ולו על עיקרון אחד, פרט לעקרון המרכזי, שהוא לא מוכן לשבת בממשלה אחת עם מי שיש נגדו כתב אישום על שוחד והפרת אמונים.

אני מכבד את האמירה של בני גנץ שאנחנו בעת חירום, זה נכון. אבל גם בעת חירום עלינו להשאר נאמנים לעקרונות המוסר והאתיקה. מה שבני גנץ לא מבין והוא לא יחיד שמפלגות שרצות ביחד בבחירות, כמו כחול לבן, מחוייבות בשמירה על המסגרת גם לאחר הבחירות, כי זו הסחורה שהם הציגו ברבים ומכרו למצביעים. חוקית זה אפשרי אך מבחינה מוסרית ואתית זו מעילה, הונאה ורמיה. כמובן הוא לא יחיד, כך עשתה גם אורלי לוי, כך גם תכננו לעשות גם נפתלי בנט ואיילת שקד. חברי כנסת חשים שהם נבחרי האל ובתוקף זו הם יכולים לעשות מה שבא להם, לפעול בניגוד למפלגה או להתארגנות הפוליטית שעברה להם להבחר. התארגנויות הללו נועדו לאפשר איחוד כוחות, מבנים שהם יותר אטרקטיביים לבוחרים. הבוחרים נותנים אמון ומצפים שההתארגנות הזו תפעל טוב יותר למימוש השאיפות שלהם על חברי הכנסת להפנים מהי מחוייבות אתית ומוסרית.

החוקים הקיימים והפרשנויות שאיפשרו לנתניהו לצאת לבחירות שניות, כשנכשל לאחר הבחירות בהרכבת הממשלה. יועציו המשפטיים מצאו איזה סעיף שאף אחד לא שם לב אליו וכך נעצר התהליך ויצרנו לבחירות. יש גם סעיף בחוק שמאפשר לראש הממשלה לכהן גם עם כתבי אישום, עד לקבלת גזר דין חלוט. חוקים שאף אלה שחוקקו אותם לא שיעור בנפשם שמצב כזה יכול לקרות. אבל בהעדר המוסר והאתיקה נשענים הפוליטיקאים על סעיפי החוק ומשחיתים את עקרונות הדמוקרטיה. בנימין נתניהו מוביל את הקול נגד בית המשפט ושופטי בג"צ לא נותרים חייבים ומניחים בפניו את המראה.

חבר הכנסת הפכו זה מכבר למי שנשענים על היעוץ המשפטי ולא בכדי, זה אזור נוחות, במקום להגיע להסכמה והבנה הם עסוקים כל הזמן בחיפושים אחר סעיפי חוק, פסיקות של בית המשפט העליון ואפילו סעיפי תקנון כנסת שיתאימו להם. בית המחוקקים כשמו כן הוא, חייב להתוות את הדרך, החוקים הם ספר המתכונים הבסיסי לחיים משותפים. אך מה לעשות כפי שיש מתכונים שאינם מצליחים, כי יש בעיה עם הרכיבים, כך גם לגבי חוקים, לא ניתן להפעילם לפני שנעשו סימולציות ולפני שהם נבחנו בפועל בשטח.

אגב גם בנושא המאבק בוירוס הקורונה, יש כבר חיסונים, אך הם רק בשלבים הראשונים של ניסויים על בני אדם, זה תהליך שלוקח זמן. בכל מקרה אין מצב שבו מישהו מצא חיסון וכבר מייצר אותו לשיווק המוני.

בבית המחוקקים יושבים חברי כנסת מחוקקים ערב רב של חוקים, מתווכחים בינם לבין עצמם, יודעים שהממשלה יכולה לשים ווטו, מתייעצים עם מומחים חיצוניים ומקבלים חוקים לעיתים גם ברוב דחוק ובמקרים רבים ברוב ברור, אך בהשתתפות הרכב חסר של חברי כנסת במליאה. עקרונית חוק יכול להתקבל ברוב של 45 חברי כנסת בהתנגדות של 11 ובהמנעות של 1. אם החבר את המספרים נבין שבדוגמא זו השתתפו בהצבעה 57 ח"כים, פחות ממחצית חברי הכנסת. הדוגמא הזו לקוחה מההצבעה על החוק לפירוק רשות השידור והקמת תאגיד חדש ב 2014. חוק שנחקק בעת מלחמת צוק איתן, כשחלק ניכר מאזרחי ישראל נאלץ להתגונן מפני התקפות טילים מעזה.

ולסיכום, אל מול פעילות של וירוס קורונה שמבקש את קרבתנו כדי להשתכפל ואל מול חברי כנסת שפועלים בהתאם לקודים התרבותיים המקובלים במקומותינו הגיעה העת לשנות דיסקט. אנחנו לא נצליח להתגבר על הוירוס אם לא נפעל בהסכמה וכך גם לא נצליח לנהל את המדינה ואת החיים שלנו אם לא נגיע להסכמה.

בישראל, לפתע פתאום, נושא הפרדת הרשויות הפך שגור בפי כל. אין פוליטיקאי אחד מהימין שלא קובל על התערבות בג"צ בהחלטות הכנסת וכך גם האזרחים תומכי מפלגות גוש הימין. השיא החדש הגיע כשהוגשה עתירה נגד יו"ר הכנסת על עצירת המהלכים הדמוקרטיים לקראת תחילת עבודת הפרלמנט. מבלי להיכנס לפרטים של העתירה, מובן שיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין קיבל עצות משפטיות למכביר, כשקיבל את ההחלטות שלו. בדיוק כמו שקיבלו אלה שהגישו את הבג"צ.

אז בואו ונצלול אל מעמקי הסוגייה ונתחיל בדברי הסיכום של הרכב השופטים בראשות הנשיאה אסתר חיות:

"סיכומם של דברים – הסירוב הנמשך לאפשר הצבעה במליאת הכנסת על בחירתו
של יו"ר קבוע לכנסת, חותר תחת יסודות התהליך הדמוקרטי. הוא פוגע במובהק
במעמדה של הכנסת כרשות עצמאית וכן בתהליך המעבר השלטוני וככל שנוקפים הימים מאז השבעת הכנסת ה-23 ,מקבלים הדברים משנה תוקף. על כן, אין מנוס מן המסקנה כי בנסיבות שנוצרו מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה על מנת למנוע פגיעה בשיטת המשטר הפרלמנטרית שלנו".

אלה כאמור הדברים שכותבת נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, הערות נוקבות כלפי מי שמנסה לשבש את ההליכים הדמוקרטיים בכנסת. בית המשפט העליון מבין את הבעייתיות של כניסה להיכל המחוקקים ולכן מציינת השופטת, שההחלטה נעשית כדי לשמור על עצמאות הכנסת. הכוונה היא שגם הרשות המחוקקת צריכה להבין שיש גבולות להתנהלות הכנסת. לא יכול להיות שבמשטר דמוקרטי, אדם אחד יחליט ולא כל החברים בפרלמנט. נכון יושב ראש הכנסת נשען גם אם הוא לא מודה בכך על חבריו בגוש הימני, אך מה לעשות והגוש הזה לא נותן לו את המספר 61. מובן שבצד הימני של המפה הפוליטית רואים בצעד הזה התערבות בג"צ בעצמאותה של הכנסת, בעוד שופטי בג"צ רואים במשימתם להציל את חברי הכנסת מכניסה למדרון תלול. במילים אחרות בג"צ משתמש בעוצמה שלו כדי למנוע מהלכים שאינם תואמים את רוח החקיקה והפסיקה שעל פיהם פועלת הכנסת. מובן שמוטב היה אילו יו"ר הכנסת היה מתייחס ברצינו לרמיזות שקיבל מבית המשפט ויורד מהסולם בזמן. אך משיקוליו הוא העדיף לקבל את ההנחיה משופטי בג"צ, יתכן כדי להראות לחבריו למפלגה שהוא שומר על האינטרסים או לחלופין לייצר את המצב ש"הנה מה שאנחנו טוענים כבר זמן שבית המשפט משרת את השמאל". צריך לזכור שאנחנו בעידן של מלחמת תודעה, של ספינים ותעמולה בלתי פוסקת. כל צד מחפש את התחמושת הטובה כדי לתקוף את היריב ובתוך כך לפגוע קשה ברשויות שלטון כמו מערכת המשפט.

אני אישית חושב שהמשחק של רוב קול הוא משחק לא ראוי ויש בו נראית עין של דמוקרטיה . נכון שכך היה גם בשנים שעברו, אך הגיע העת שנבחרה הציבור יבינו שנגמר עידן התעלולים לנבחרי ציבור עליהם לחתור להסכמות ולא להצבעות על חודו של קול. השיטה הזו הביאה אותנו אל פתחה של דמוקטטורה, הכוונה לדיקטטורה שהוקמה בשיטות הקלוקלות של הפרשנות לדמוקרטיה.
אחרי בחירות הנבחרים צריכים לפעול לפי הכללים, מצליחים להקים ממשלה או לא בלי כל אופציה לבחירות חוזרות. בגישה שאני מציע, נבחרי הציבור יבינו שחבל לבזבז את זמנם ויקומו ממשלה, כזו או אחרת.

בהעדר יכולת של הציבור, לכוון את הפוליטיקאים אל דרך הישר, נאלצים אזרחים ואפילו חברי כנסת לפנות לבית המשפט כדי לקבל סעד. הם עושים זאת כי בשיטת הפרדת הרשויות, הרשות השופטת מייצגת את עולם החוקים ויודעת לתת מענה על פי החוקים שהכנסת חוקקה. מאחר וחוקים רבים שנחקקו, לא עומדים במבחן השכל הישר והמציאות, נאלץ בית המשפט לתת פרשנות משלו וכך יש הפסקות והלכות בית משפט. נקודה זאת חשובה שכן פוליטיקאים מימין ומשמאל וכך גם משפטנים מימין ומשמאל לא מערערים על סמכותו של בית המשפט לתת פרשנות ונעדרים בה מדי יום ביומו.

כשחוזרים אל הפרדת הרשויות לרשות מחוקקת, מבצעת והשופטת ומסתכלים על מבנה השלטון בישראל אי אפשר לראות דמיון בין הרצוי למצוי. למה? כי בישראל שר בממשלה הוא חבר כנסת, פרט למקרים שבהם שרים מוותרים מרצונם על מקומם בכנסת. גם ראש הממשלה הוא חבר כנסת. זאת אומרת שחלק ניכר ומשמעותי של חברי הכנסת פועלים במקביל בשתי הרשויות המחוקקת והמבצעת.

מכל נקודת מבט שלא נסתכל, מוטב שנבין שבישראל אין הפרדת רשויות, מה שגורם לכך שלראש הממשלה וחזרנו יש כוח עצום, מעל לסביר ובמקרים רבים בכוחו הוא יכול להשתיק את הכנסת. גם וועדת השרים לחקיקה שקובעת אלו חוקים יזכו לתמיכה, היא וועדה שנותנת יתרון לממשלה גם בתחום החקיקה.

לא אחת נאמר שהדמוקרטיה, נמצאת ההתגוננות מתמדת, אכן זו תמונת המצב, כי המונח שלטון הרוב הוא מונח בעייתי שקיבל פרשנויות שונות ומשונות אך מה שמשותף לכולם שרוב הכוונה לרוב שהוא על חודו של קול. שינוי מוסכם בעניין זה יכול להביא את הדמוקרטיה למצב יציב הרבה יותר. דמוקרטיה בהסכמה, היא דמוקרטיה שמאפשרת לכל רבדי החברה לבוא לידי ביטוי ואם נוסיף לכך את הפרדת הרשויות כהלכתה, כי אז כל נבחר ציבור שקיבל משימה ברשות המבצעת, יתפטר מהרשות המחוקקת ויהפוך לנבחר ציבור ברשות המבצעת ויהיה חופשי לפעול והכנסת תהיה מוגנת מעריצות הממשלה. הגוף היחיד שיהיה מוסמך לחוקק חוקים, הוא בית הנבחרים, הכנסת. מוטב שכל חוק שהתקבל יקבל מעמד של חוק בהרצה, שנבדק בקפידה על ידי נציגים משלוש הרשויות. חוקים בהקמה יאפשרו לשופטים לבחון האם הם מקבלים לידם חוק סביר שהוא גם בר שיפוט. עבודה בדרך זו תאפשר לכל רשות לתת משוב לראותה ולחיות באווירת הסכמה, בדיוק כפי שנדרש בדמוקרטיה בהסכמה.

אני משוטט בסבלנות ברשתות החברתיות של עידן הקורונה. השיטוט הוא אשליה של מי שחושב שברשתות יש חופש אמיתי. אני מקבל זכות לשהות במקום שאני רוצה אך גם האחרים צריכים לעקוב אחרי. במילים אחרות מעט מאוד רואים את מה שאני כותב וכך גם מעטים שמגיעים אלי אלא אם כן הם הפכו ל"אושיות רשת", אלא אם כן הם דוחפים את הפוסטרים בתשלום, בשיווק דיגיטלי.

אגב כך זה מזכיר לי את העובדה שהרשת מציעה המון מוצרים דיגיטליים בחינם ועד מהרה, אני מתחיל להבין שכדי לקבל נפח עבודה רצוי צריך להתחיל לשלם. בעולם הדיגיטלי זה מקובל, מתחילים בטעימות בחינם ואז מתחילים לשלם, לא הרבה, כי התוכניות הכלכליות מתבססות על תעבורה עצומה שמצליחה לייצר הכנסה אדירה.

הרשת מציפה אותנו במוצרים כאלה ובני האדם, רבים מהם, נענים מי פחות ומי יותר. אגב, יש גם דרכים נוספות "להנות" מפירות המוצר על ידי הכנסת פרסומות במקום גביית תשלום הצרכנים. הפרסומות, כמובן כתשלום, כי אנחנו נחשפים אליהן מדי יום ביומו, מוצפים ולעיתים גם מושפעים וההמשך ידוע, קונים. עוד משהו.

וזה לא הכל, בעידן הזה, כשמליוני בני אדם ספונים בבתיהם הסרטונים הביתיים תופשים תאוצה ונודדים ברחבי העולם לעיתים גם לא נדע מי המקור לאחר שיטוט אינסופי בסלולאר ובאינטרנט.

וכל הסיפור הארוך הזה רק כדי לומר שאנחנו בני האדם "מדברים את עצמנו לדעת". מנסים לבלוט מי יותר מי פחות, גם אני, חשוב לנו שידעו מה אנחנו חושבים בכל שניה ובקשת הדיגיטלית מאפשרת לעשות את זה בלי הגבלה, אבל כפי שכתבתי לעיתים זהו שיח מילים שטובע ברשת העמוסה. אפשר לשנות זאת שאל מול אלה המגיבים לצוותים שלהם יש המונים פי כמה וכמה שנותרים בלי "לייק" או תגובה. מלח שלא אחת הוא בעל משמעות שנסחף בזרם ומותיר טעם רע, טעם של הילד "הלא אהוד" בגן.

כמובן שהתחושה הזאת היא טבעית אך היא מתחזקת ברשת חברתית שמנוהלת בצורה רציונליות מתוכנתת, רובוטים שמקבלים החלטות ואנשי שיווק שרוצים להרוויח. הרשת גם נותנת דרור לדחפים של שנאה, החרמה ועוד מסוגות הרוע.

המאמר הזה מחדש ולא מחדש בעת ובעונה אחת, אך הוא משקף שיטוט אינסופי וחסר מטרה בזמן בידוד מרצון, התגוננות מהכיף הקורונה. הנגיף שפועל להתפשט ולהגיע לכמה שיותר בני אדם, שנוהגים לחיות בקרבה פיזית. הנגיף לא לוקח בחשבון את ההתגוננות שלנו, שבעת הזאת מתרחקים זה מזה ואת הקרבה והתמונות האנושית מחפשים דווקא ברשתות החברתיות. נחמה קטנה של המתבודדות והמתבודדים, אלה שפונים בבתיהם, דואגים, מי יותר מי פחות ובסך הכל מחפשים טיפה של יחס, "לייק", תגובה ואפילו שאדע, שמישהו קרא את מה שכתבתי, גם זה טוב בתקופת הבדידות.

כפי שאנחנו רואים מדינות רבות בעולם מתלבטות בסוגיה מה האסטרטגיה הנכונה לפעולה למיגור וירוס שאינו נראה אלא מתחת למיקרוסקופ אלקטרוני.

התפישה המרכזית שלוירוס הזה נחוץ גוף אדם לתקוף, להשתכפל, עוד ועוד ועוד עד שעוברים לגוף הבא וכן הלאה. בני האדם אימצו את הדפוס הזה בעבריינות החדשה, היקרים מצד אחד הסייבר ההגנתי מצד שני הסייבר ההתקפי מהצד הנוסף. אך דומה שגם לוירוס יש יכולת למידה, אל מול כל המכשולים שאנחנו מעמידים בפניו.

מכאן, מנקודת המבט הזאת המדינות מנסות לפעול, לבודד את בני האדם ליותר משני מטרים זה מזה ובדרך זו למנוע את ההתנחלות והשיכון הכמעט מיידי בגוף. הבידוד קשה לבני האדם שהם יצורים חברתיים בדרך כלל ולכן יש מדינות שבוחרות בדרכים אחרות ומשמרות את הרסן, מקצתן יתמודדו בשל כך עם מספרים גדלים והולכים של חולים.

הוירוס פועל כמכונה ביולוגית מוכוונת משימה ובדרך זו שומר על קיומו, בעולם, של תנודות ולא צפוי. עולם שחי על חרבו, כספו ובעיקר התאווה לעוד ועוד.

אך למרות כל הנאמר הטבע האנושי, הגם הוא מוכוון ערב רב של תרבויות, שפות ודתות. אינו נסחף בסוף הנהר כשמדובר באיום קיומי. הנה כי כן מדינות העולם עסוקות כעת בענייניהן, הקשר הדיפלומטי והמדיני נשען כעת על הצלת חיים. אולי דווקא בסוגיה זו יש איזו נחמה לאומות העולם, כמו לומר שסוגיית הסולידריות והחמלה לא נמחקה כשהעולם החופשי הכריז על שוק חופשי וכלכלה משוחררת מרגולציה. היום מדינות מכריזות בגלוי ומשקיעות הון בהגנה על בני שישים ומעלה שהוירוס מאיים עליהם קצת יותר. רופאים מדענים ואפילו אנשי ממשל מחפשים כל דרך לשמור עליהם מוגנים בבתיהם מבודדים מאימת המחלה.

אפשר לומר בלשון ציורית, שהמוסר לא מת, הוירוס הכניס אותו כעת המשוואה לאחר תקופה ארוכה של קיפאון. חברות התרופות, שהן מעוז הקפיטליזם הניאוליברלי, משקיעות הון בחיפוש מזור לכל מי שיחלה היום ובעתיד ב COViD19. המדענים שוקדים על המשימה וכבר ניצני תרופות יוצאים לשוק עם אחדים של הצלחה. הדרך ארוכה, אך כשאני שומע שחברת תרופות שולחת את התרופה בחינם "טיפול חמלה", אני מוחק את הציניות שגוררת לומר "אהה זה אקט שיווקי אם זה יצליח הם ירוויחו מליארדים אם הטיפול יצליח".

בתוך המסע הנורא שהאוכלוסיה האנושית עוברת, החזרנו צלם אנוש, כנראה המוסר הוא גם גורם שמרגיע את בני האדם, שבעת צרה מבינים שבעזרה הדדית מצליחים יותר. כשנבין, אנחנו בני האדם עד כמה אנו תלויים זה בזה, נוכל לחיות טוב יותר.

ועוד מחשבה שעולה לי בראש, היא שהוירוס משכפל את עצמו אינסוף פעמים, מה שמסכן אותו, אכן הוא עובר מוטציות, אך בשונה מאיתנו בני האדם אנחנו אמנם בעלי איברים זהים, אך התרבויות שלנו רבות ומגוונות, מה שהופך את העולם האנושי מעניין ויצירתי. יתרון שעלינו לשמור ולטפח….בעיקר להנות ממנו ומהיתרונות שבו עולם של הכלה ואהבה.

אז כמובן שאת בעיית הוירוס לא התיימרתי וגם לא פתרתי, אך דומה שבמאמר זה אני חושף את הפנים המגוונות והיפות של בני האדם בעולם, כשנסתדר אנחנו בין עצמנו נבין שהחיים הטובים שלנו תלויים גם בלי והצומח ביננו ועלינו לחיות בהרמוניה, מן הסתם כשנדע את הגבולות גם וירוסים לא יוכלו עלינו ויצטרכו "ללמוד ולהבין" שהם יכולים לחיות איתנו ולהנות מפירותנו, אך בשום פנים ואופן "לא לכרות את הענף שעליו הם יושבים".

מה מאיים על העולם בכלל ועלינו כאן ב"חושה" הקטנה שלנו, מדינת ישראל. התשובה האקטואלית העכשוית היא נגיף הקורונה, המגיפה העולמית שמתרגשת עלינו לכלותינו. המגיפה שקיבלה את חותמת ארגון הבריאות העולמי, היא בעיה שלנו של בני האדם, שבמרוץ והתחרות לא סופרים אף אחד וממעטים בשיתוף פעולה פרטי וציבורי. למה? כי חרטנו על דגלנו את התחרות "מי יהיה מלך האקזיט הבא".

לצידה ולא פחות ממנה היא "מגיפת הסביבה", חלק מתוצאות המשבר הנוכחי, הן ירידה משמעותית בעשיה הכלכלית, פחות טיסות בינלאומיות, פחות נסיעות ברכב ובכלל ירידה בפעילות הכלכלית. ירידה שנפתחת היטב אצל מודדי זיהום האוויר. במילים פשוטות יותר, ההסתגרות שלנו בני האדם מפני הקורונה, תורמת לסביבה שבה אנו חיים, פחות זיהום.

כמובן שאסור להתבלבל, ההסתגרות מפני המחלה, היא חלק מהטיפול, בהעדר חיסון או תרופה אחרת. אנחנו נמשיך לשמור מרחק האחד מהשני כדי לעצור את ההדבקה ותוך כדי כך נחשוב, מה נוכל לעשות כדי שלא נעבור ממגיפה אחת לשניה.

המגיפה הסביבתית שלפי שעה עצרה לרגע, כי אנחנו עצרנו את המרוץ הכלכלי מאיימת עלינו לא פחות ובעיקר כשנצא ממשבר הקורונה.

אז מה כדאי לעשות כעת, כשמכל עבר מפציצים אותנו בידיעות בתקשורת המסורתית, שהכל בשליטה ובפועל ברשתות החברתיות, מקדמים תכנים שמקורם לעיתים לא ידוע, פעם זה רופא מומחה ופעם זו מומחית בתחום הוירוסים. אלה גם אלה באים עם מצגות מרשימות ומשכנעים אותנו שהם יודעים על מה הם מדברים. ואנחנו נותרים מבולבלים.

ובכלל דומה שאל מול הבעיות האמיתיות, התקשורת, באשר היא, מצליחה להכניס את כולנו ללחץ ודומה שלממשלה קשה מאוד לשכנע אותנו במהלכיה, מה עוד שמדובר בממשלת מעבר, אחרי בחירות שלישיות והמרוץ בין המפלגות נמשך כאילו נערכים לעוד סיבוב בחירות.

ובתוך כך דווקא ברשתות החברתיות מתפתח ז'אנר שמחליף את המרגיע הלאומי. יוזמות פרטיות שנועדו להפיג את המתח, שירים היתוליים על הקורונה, מערכונים עממיים והכל בנסיון להצחיק ולהרגיע….וזה עובד.

התחושה היא של כאוס, המונים צובאים על דלתות המרכולים, לאגור. עוד מזון לפני יום הדין. תחושה שמבטאת יותר מכל את חוסר האמון, את החרדה ובעיקר את הבלבול. הכל נובע מחוסר ידע, אף אחד לא מכיר את תכונותיו תנועותיו של הנגיף המסתורי שיצא לדרך ארוכה מסין ומאז משתכפל והולך בקצב שאף אחד ולא יכול לתעד.

אם אנסה לעשות סדר בדברים אומר שהיום יש מדינות שמטילות סדר על אזרחיהן מתוך התפישה שההפרדה בין בני האדם תסייע במיגור הנגיף. אל מול מדינות שמנסות לשמור על סוג של שגרת חיים לצד פעילות נחושה למיגור הוירוס. אך למדינות, לכלל המדינות אין שליטה ברשתות החברתיות שנעות בין פאניקה לבין האדישות ו"שעשוע".

בתור מי שנמצא בכל הזירות הללו, כעיתונאי, כאזרח ובעל משפחה, החלטתי לברור את המידע שנראה לי אמין ומבוסס. לצד כל אלה אני נהנה מהסירטונים המשעשעים שעולים בדיגיטל בסלולאר.

וכשיפוג איום הקורונה, במהרה אני מקווה, בואו נגיע להסכמה על חיים נכונים יותר. הכוונה לשימוש בתחבורה ציבורית, לצמצם בזבוז מזון, צרכנות נבונה ובעיקר ובעיקר להפסיק את ההסתה והשנאה.

שימו לב שיצור חי שאינו נראה לעין, גודלו כה זעיר, אך נוכחותו מאיימת על העולם כולו.

ארגון הבריאות העולמי הכריז על מגיפה עולמית ובכל אחת ממדינות העולם כל מדינה פועלת על פי השכל הישר המקומי.

ונתחיל מהדמוקרטיה, כן, מדינות דמוקרטיות לא מעטות, מעמידות את עקרון חופש הבחירה הפרטי בראש ונוקטות באמצעי הזהירות תוך מתן דרור לאזרחים ולאזרחיות להתהלך בחופשיות. הרעיון הוא בסיסו, לאפשר לכלכלה המקומית ולעקרונות השוק החופשי ובעיקר לחופש התנועה להוביל את חיי האזרחים כאילו אין קורונה ולפעול למיגור המגיפה בכל אמצעי שיש כדי לסלק את הנגיף הזעיר שפוגע באוכלוסיה האנושית.

יש מדינות דמוקרטיות אחרות, בעיקר באסיה שם החליטו לשלול את חופש התנועה, כדי למנוע אינטראקציה פיזית בני אדם. הם פגעו בחופש הפרטי כדי לתת מענה לנגיף שזקוק לבני אדם שחיים בצפיפות, כדי לשרוד ולהתרבות.

כמובן שיש משטרים נוספים, ריכוזיים, מי יותר ומי פחות שם הממשל לא מתייעץ עם האזרחים ופועל למיגור הנגיף על ידי הטלת סגר כולל.

כל מי שקורא את הדברים הללו כבר מסדר את מפת העולם לפי הגוש האסייתי, מול הגוש האירואמריקאי.

לארגון הבריאות העולמי אין סמכות חוקית כלשהיא, יש לו בעיקר סמכות מוסרית ואתית בהיותו ארגון בינלאומי ששם לו למטרה לתאם פעולות של מדינות להתמודדות עם המחלה. ההחלטה של הארגון נפלה באיחור בולט לעין, ארגון עם מטרות כאלה מוטב שהיה מוביל את הטיפול וההנחיות לטיפול במצבים כאלה מהרגע שבו נודע שיש בעיה בסין. אך זו לא העת לביקורת.

כפי שאנו רואים הנגיף הזעיר הזה מדגים לנו את המודל הדמוקרטי השברירי ומעמיד בפני מנהיגים של מדינות דמוקרטיות את אחת השאלות המרכזיות "טובת הכלל לעומת טובת הפרט" או במילים פשוטות יותר מהו האיזון הנכון בין טובת הפרט לבין טובת הכלל.

נמשיך במסע שלנו, להבין מה עוד אנו למדים באירוע הקשה הזה. אל מול הנחישות של הנגיף להתרבות ולפגוע באוכלוסיה האנושית, יש נחישות של מדינות לעשות למיגורו בכל דרך שהיא וכפי שכתבתי כל מדינה על פי השכל הישר שלה. יש כאן אנרגיות אדירות שמושקעות, משאבים ציבוריים אדירים וקריאה לסולידריות חברתית בין האזרחים שמתבטאת בקריאה שלרוב נענית, להמנע כעת מאינטראקציה פיזית, לנצל את המדיה הדיגיטלית לניהול חיי היום יום. לצד האינטראקציה, מזכירים לנו שוב ושוב את המשפטים הקדומים, לשטוף ידיים בכל רגע נתון ולהציע עד כמה שאפשר בנגיעה בפנים. הוראות חשובות מאוד שכרגע, אנו נענים להן בחרדת קודש. זהו דפוס פעולה שכדאי שנשמר גם לימים שלאחר המגיפה, שהלוואי ויגיעו במהירה. נשמר את האנרגיות הללו לימים כשהחיים יחזרו למסלולם ואז נזכור שדלק פוסילי, כמו נפט וגז, מזהם את האוויר פוגע קשה מאוד באוכלוסיה האנושית. מחירי הנפט והגז, ירדו מטה מטה, כעת נקווה נקווה שיעלו באופן משמעותי, לאחר שוח הסערה, כדי להזכיר לנו שזיהום אוויר זו מגיפה עולמית שפוגעת באוכלוסיה האנושית, בבעלי החיים, הצמחים והמקורות המים והאווירה לנשימה.

הנה כי כן נגיף זעיר שהמדע האנושי לא הצליח לזהות חיסון עבורו, מכה בנו ללא רחם וגורם חרדה, עצב והמון, המון זמן לחשוב פעם נוספת ולפעול ליצירת משטרים דמוקרטיים שמאזנים בין טובת הפרט לטובת הכלל, בכל תחומי החיים, החברתיים, הסביבתיים והבינלאומיים.