ישראל היא תופעה מיוחדת במינה. אכן אני אומר את הדברים בעיני המתבונן, כי זהו ביתי, הבית של משפחתי, החברים, השכנים ובכלל.
אנחנו חיים ביחד, נהנים, מתפרנסים מי פחות ומי יותר. הכל בסדר עד שמגיע הנושא של הבחירות, יותר נכון בנימין נתניהו, מהרגע ששמו עולה בשיחה, יש אפשרות לשבת עם בת או בן שיחנו שיתמכו בו ויאמרו שהוא האיש הראוי להנהיג את ישראל ויש אפשרות שיאמרו שחייבים להחליף אותו, את ביבי.

השיח בין אם הוא אוהד או לא, הוא שיח שנע בין הערצה לבין שנאה. בנימין נתניהו הגיע אל שיא האהדה שלו, ל 36 מנדטים. זהו מספר מושבים מכובד למדי למי שהוגש נגדו כתב אישום על הפרת אמונים ושוחד. אל מולו יש עוד 22 מנדטים של חרדים ודתיים לאומיים שקשרו את גורלם בנתניהו והם נצמדים אליו כמוצאי שלך רב. הם בטוחים שמה שלא יקרה הוא יביא להם את המלוכה, בזכות הכריזמה שלו.

נתניהו, מבין שבמשך שלוש מערכות, התזזית שלו בין מפלגה גדולה לבין יצירת גוש של לא פחות מ 61 מנדטים . אך לעומתו, מעריציו לא מבינים שמדובר במנהיג שאיבד את דרכו ואת יכולת השיכנוע המבריקה שלו. הוא אינו משכלל את מנגנון התעמולה, אלא עסוק בשיחזורים של דפוסים שהצליחו בעבר. זה עובד, אך עובד במגבלות ולעיתים גורם לזליגת בוחרים לאפשרויות אחרות.

כשאני מביט בחברי וחברת כנסת במפלגות אני יכול לזהות מספר לא מבוטל של כאלה שהיו יכולים להזדהות איתו. אני מעריך שאלה מצביעי ימין וליכוד שהתעייפו משלטון היחיד של מנתניהו ועברו למפלגות אחרות, בעיקר ל"יש עתיד" ובהמשך ל"כחול לבן". כמובן שאפשר לראות את התחזקות החרדים כתוצאה מחזרה הביתה של חרדים שהצביעו לאחרונה בביטחה לליכוד.

כן, "הליכוד" היא המפלגה הגדולה ביותר, שעובדת כארגון מפלגתי קלאסי וזוכה בשל כך ליציבות. הבעיה במפלגה היא העומד בראשה שעם השנים ביסס את מעמדו במרכז המפלגה ובין המתפקדים. במשך השנים הוא ביסס מחנה הכל יכול, "קנה" אהדה של חברי מרכז וחברי כנסת וצמצם עד מאוד את האפשרות להעמיד מולו אלטרנטיבה. הנה גדעון סער, שניסה בעבר, פרש וחזר אל הזירה, לא מצליח להמריא. כל התכנון שלו לחזור כמנהיג נערץ, בעלה של שדרת חדשות מוכרת, התרסק שכן הוא נלכד אל תוך מכונת תעמולה משומנת של נתניהו.

במצב כזה ברור שאין במפלגת "הליכוד" קיני התנגדות ליו"ר שהפך למנהיג הכל יכול. כולם בלי יוצא מהכלל חוזרים במדוייק על המסרים של המנהיג ותומכים בו בגלוי בלי היסוס, מי יותר ומי פחות. העובדה הזאת ברורה גם למי ששונאים את נתניהו, מחוץ למחנה שלו. הכוונה לכל אותם שהיו במחנה הזה בעבר.

הבעיה המרכזית שהתבהרה בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט, יש מנהיג נערץ/שנוא שמולו מנסה בני גנץ רמטכ"ל לשעבר להוביל מהלכים לבניית ממשלה בראשותו. התעמולה של ראש הממשלה המכהן נתניהו חילחלה כל כך עמוק שגם אלה שהצביעו עבור "כחול לבן" ובוודאי אלה שהצביע ל"עבודה, גשר מרץ" ובוודאי לחברי "המשותפת". כל זאת למרות ההשגים האדירים של בני גנץ, מי שלא היה בזירה המפלגתית מעולם, היום כולם מבינים שהגישה של "האויב של האויב הוא חבר שלי" מוגבלת למדי.

"יש עתיד" הוקמה סביב אישיות של יאיר לפיד, עיתונאי ופרפורמר מוכר למדי בציבור, שהגיע להישג מכובד מאוד, אך כוחו התדלדל במקביל לאכזבה האישית של הבוחרים מהיכולת שלו מול בנימין נתניהו. החיבור של רמטכ"לים לשעבר הביא תוצאות מדהימות, אך הן שיקפו ומשקפים את המאוכזבים והמאוכזבות מנתניהו ולא יותר מזה. "כחול לבן" זו התארגנות פוליטית שעוד לא הפכה למפלגה כמו הליכוד. הכוונה היא שאין שם "משפחה" ומנגנון משוכלל כמו בליכוד.

במצב הקיים שבו נתניהו זוכה במספר מנדטים נמוך ממה שהוא צריך ובנץ יכול להקים ממשלה של 62 מנדטים אנחנו תקועים. למה? כי הלכה ולמעשה יש לגנץ בעיה לשכנע את חבריו להסכים למהלך שהוא הגיוני מבחינה פוליטית. בהנחה שהוא יצליח לשכנע את חבריו ויקים ממשלה צרה, הוא יהיה נתון למתקפות חוזרות ונשנות מבית ומחוץ וזו תהיה ממשלה לא יציבה. ממשלה שמוקמת ללא הזיק בעיניים שיש לגוש הימני.

בהכירנו את הניתוח הזה דומה שאין ל"כחול לבן" כל אופציה אחרת. לנתניהו יש כתב אישום חמור, אך זהו כתב אישום ועל פי חוק רשאי ראש ממשלה לכהן עד להכרעה הסופית של בית המשפט. זהו חוק לא מוסרי ולא אתי, חוק שראוי שימחק מספר החוקים, חוק שמוטב שלא היה נחקק.

כשאני כותב שאין ל"כחול לבן" אופציה אחרת אני מתכוון לאופציה האפשרית של ממשלת הסכמה. "הליכוד" ו"כחול לבן" חייבים לשבת ולדון במה שחשוב לאזרחי ישראל. הם חייבים להגיע להסכמות, הנהגה משותפת ומוסכמת, לצרף אליהם את המפלגה השלישית בגודלה, "הרשימה המשותפת" ולהודיע לאזרחי ישראל על ההסכם החשוב ביותר מאז הוקמה מדינת ישראל, הסכם פיוס. הסכם שישים סכר לשנאה מכל עבר, הסכם שישים את האינטרסים הציבוריים במרכז. כעת זהו המאבק בקורונה, מאבק אזרחי בוירוס שאינו מבחין בין יהודים לערבים או בין דתיים לחילוניים או בין שמאל לימין. פיוס שיהפוך את מדינת ישראל למדינת רווחה חברתית וכלכלית.

יש משהו משותף בין החיידקים והוירוסים באשר הם בכלל ונגיף הקרונה בפרט, אלה גם אלה זקוקים לנו, בני האדם, כדי למצוא מזון ולהתרבות.

נגיפים רבים חיים בקרבנו, אך יש להם אסטרטגיות שונות שבאופן כללי נכליל אותן לשתיים: האחת, הם נהנים מהמזון והסביבה וחיים איתנו בכיף והשניה, יש כאלה שמרגע שהם חיים בקרבנו, פוגעים בנו, נהנים מהסיטואציה ואנחנו נפגעים במידה כזו או אחרת, לעיתים בצורה קלה ולעיתים הגוף נחלש ונפגע ממחלה אחרת.

כמובן שהתיאור כאן הוא ציורי ונועד רק להמחשה. נגיף הקורונה שאך זה מכה בבני האדם ברחבי העולם, נמנה עם הוירוסים שפוגעים ב"מארח" שלהם. מהרגע שהם פולשים לגוף במהלך שבועיים, הגוף מזהה בעיה, ואז מתחיל המאבק עם הפולש, שכל מבוקשו לחיות על חשבוננו מבלי לתת את הדעת שהוא פוגע בנו וגם במקור המזון שלו. למעשה הוירוס כורת את הענף שעליו הוא יושב. אם כי יהיו אלה שיטענו שברגע שהוא סיים בגוף אחד הוא עובר הלאה וההמשך ידוע.

כפי שנאמר האסטרטגיות הללו מוכרות מאוד בטבע בכלל והטבע האנושי בפרט. יש בני אדם שרוצים קשרי גומלין ויש אנשים שרוצים מאבקים שבהם הם בעיקר גוזלים משאבים של אחרים. גזל שמוסבר בתחושת החסר שהם חשים, תחושה שלעיתים אין בא שובע.

ההתנהגות של הוירוסים צריכה לעורר בנו בני האדם את ההירהורים על הראוי והלא ראוי.

התפישה של מדרג המזון מוכרת ואין בה חדש. אם כי יש קבוצות לא קטנות של בני אדם שסבורות שאל לו לבן אנוש לאכול בעלי חיים, מדובר בטבעונים, הפירותנים ובמידה מסוימת גם הצמחונים. במקרים רבים התפישה הזאת יוצאת מהגישה המוסרית שאנחנו בני האדם יכולים לחיות אפילו טוב יותר אם נאכל מן הצומח.

אבל בואו נשוב ונתעמק בסוגיה, בתחומים נוספים שבהם האסטרטגיות הללו נמצאות בחיינו. תפישת העולם שיצר האדם רע מנעוריו ולא יצר האדם טוב מנעוריו. תפישת העולם שהחיים מתנהלים רק על פי חוקים ולא על פי תפיסות מוסריות ואתיות.

נגיף הקורונה מאפשר לנו להסתגר במעט, להתרועע פחות במקומות ציבוריים ובכלל ולהכיר ביחסים ביננו לבין עצמנו והיינו לבין הסובבים אותנו, מקרוב ומרחוק. בואו נלמד מהוירוסים שרוצים להנות מהפירות שלנו מבלי לפגוע בנו, להיות ואולי גם אגב כך לשמור על בריאותנו. די שנראה איך חיידקים במעיים של כל אחד מאיתנו מסייעים לנו בעיכול המזון.

כשנצא ממצב החירום שבו אנו נמצאים, נסתכל מימין ומשמאל ונראה בני אדם, שכנים שלנו, שיהיו גם השכנים שלנו מחר ומחרתיים ובכלל.

כמובן שזה מוקדש גם כחומר למחשבה ל 120 הח"כים בכנסת ולכל האוהדים שלהם….

אופס וכמעט שכחתי….הוירוס לא מבחין בין יהודי לבין מוסלמי, נוצרי, דרוזי ועוד. הוירוס גם לא מבחין בין ימין לבין שמאל.

גל השנאה ששוטף רבים מאיתנו מעורר שאלות נוקבות ומעוררות דאגה.

הדאגה הגדולה ביותר היא שמנהיג אחד יכול להסית המונים ולגרור אותם למחוז חפצו. מדובר באסטרטגיה "חדשה" שנטועה בהיסטוריה האנושית. מנהיג כריזמטי, שמצליח להוביל קבוצה גדולה אחריו וכך לשמר את מעמדו הציבורי. זהו מנהיג כריזמטי ששייך לדור של נסיכים ישראליים, שלעומת חבריו האחרים ניחן בתכונות נוספות.

בנימין נתניהו, בניגוד לאחרים אינו נאמן למקורביו, הוא מקרב ומרחיק על פי הצורך המיידי. מן הצד האחר, אותו בנימין נתניהו מתחבר לעוזרים ויועצים שבשלב כזה או אחר "בוגדים" בו ואפילו הופכים ל"עדי מדינה" נגדו.
אגב את המסע מבגידה מפוקפקת ועד למעמד מפוקפק לא פחות "עד מדינה", הצליחו שליחי מערכת האכיפה לסיים ב"הצלחה". שלושה מקורבים לבנימין נתניהו יעידו נגדו במהלך המשפט.

השילוב המדהים בין מנהיג כריזמטי לבין מנהיג שאינו יודע לבחור יועצים ולא נאמן ולו למקורב אחד, השילוב הזה, כנראה מקנה לו את הכוחות הציבוריים החזקים כל כך. זהו מעמד של מנהיג חזק ש"לא סופר אף אחד", נתפש בקרב רבים במעמד של מנהיג שיכול לשמור גם על האינטרסים הציבוריים בלי מורא. הוא נתפש כמנהיג נחשב גם ברמה עולמית, הוא דובר אנגלית שוטפת ומצליח לטפטף את התעמולה בעברית לתרגום באנגלית לאזרחים רבים בעולם שמתרשמים מהיכולת.

המשחק הזה בין הקהל בישראל לקהל בחוץ לארץ רק מחזק את מעמדו של בנימין נתניהו.

אלא, שגם למנהיג כזה יש נקודות תורפה והוא מוצא עצמו בדרך להיכל המשפט עם סעיפי אישום של שלוש והפרת אמונים שמכרסמים בתדמית של מנהיג חזק. לרבים מאוהדיו קשה לשאת את המציאות הזאת ולפיכך הם מחפשים את האשם ביועץ המשפטי לממשלה, בשופטים ובכל מחצית האזרחים שרוצים להשתחרר מעולו של המנהיג "הכל יכול".

כאן בדיוק מתחילה הבעיה השניה, אוהדים מושבעים של בנימין נתניהו, מוכנים לעשות המון כדי לשמור עליו. לפי שעה הם נמצאים ברשתות החברתיות וזולגים לא אחת גם אל דיווחי העיתונאים שמחוברים אף הם לרשתות הללו ומנכיחים את המסרים, בעיקר, מסרים היופי שנאה, כלפי מי ששונא או נמאס לו מבנימין נתניהו. אפשר לומר כמעט בלי היסוס שברשות החברתיות יש מלחמת אזרחים, מילולית. כל צד משתמש בארס מילולי בלי מגבלה.

חשוב לציין שמסרים של שנאה משרתים רק את המעטים שמבקשים כך לקנות להם מעמד. זה נכון לכל אחד ממגזרים בחברה בכלל ובחברה הישראלית בפרט. הרשתות החברתיות מלאות ציטוטים של נציגי ציבור, שהשכל הישר מזדעזע מהם. ציטוטים שנשלים בכל רגע כשמישהו מהמנהיגים חש שהלהבות דואכות.

ישראל, מדינה יהודית שבקרב חיים גם לא יהודים, שנולדו כאן וזה ביתם. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ובעזרת היא חייבת להיות גם מדינה של כל אזרחיה מבלי משוא פנים. הבית ליהודים אסור לו שיהפוך לבית של שונאי אדם, רק בשל האמונה באל ובלאום. המקלט שלנו חייב להיות מקלט כל מי שחי כאן. השנאה בשם הלאום והדת לא מאפשרת לחיות בשלום, גם בין היהודים, בינם לבין עצמם. הרשימה המשותפת, שנהנית מגלי השנאה, צמחה והתאמה וחבל. אני הייתי מצפה שאזרחי ישראל יהודים וערבים נדע לייצר כאן בית משותף שהבסיס הוא הסכמה ופיוס. הגיעה העת לחוש כשותפים לדרך. בדרך מילולית אגדיר זאת שבשל חילוקי הדעות הגיעה העת גם לחלוק את השלטון ולעבוד ביחד, ליכוד, כחול לבן והרשימה המשותפת, ממשלת הסכמה שתרפא את הפצעים של מלחמה ארוכה, שמובילה אותנו לשום מקום. כמובן שבממשלת הסכמה יש מקום לכולם, גם למפלגות הדתיות והחרדיות והאחרות.

הדמוקרטיה שמושתתת על קואליציה ואופוזיציה כשלה. הדמוקרטיה הזאת מצמיחה מודלים של דיקטטורה מחופשת, דמוקרטיה שמבוססת על הסכמה ופיוס תשרת טוב יותר את המדינה ובעיקר את אזרחיה בלי יוצא מהכלל. ההמשך יבוא…

תוצאות הבחירות גם בסבב השלישי לא נראות לראשי המפלגות. הציבור שב ואומר לכולם, תקימו ממשלת הסכמה, זהו מושג שמאפשר גם ליריבים פוליטיים לחלוק ביחד אחריות על ניהול המדינה. האמת שאין טעם בבחירות חדשות כי שוב תהיה תוצאה דומה.

השאלה איך מגיעים להסכמה? כמובן שהדרך לא פשוטה וכעת עסוקים ראשי גוש הליכוד והדתיים למצוא מה שהם מכנים "עריקים" מהמחנה השני. אני מתאר לעצמי שהם לא לבד במערכה. אבל בואו ננסה להבין את משמעות המילה שנשאת כעת בפי פוליטיקאים ועיתונאים, שלא טורחים להבין על מה הם מדברים.

ראשית נבין שכל מפלגה מציגה בפני בוחריה את חברי וחברות המפלגה המתמודדת ולמעשה כותרת חוזה לכל דבר ועניין עם בוחריה. הבוחרים מצביעים בפתק אחד עבור המפלגה והעומד בראשה. אמנם זהו חוזה שלא נחתם כחוזה רגיל, אך זהו חוזה מוסרי, אתי וגם חוקי, הגם שיהיו משפטנים שיחלקו על קביעתי.

ככזה, כל הפרה, משמעותה רמיסה של כל עקרון שמאפשר חיים משותפים. עריקה של חבר כנסת ממפלגתו היא בגידה בערכים שעליהם מושתתת הדמוקרטיה.

לפיכך הגיעה העת להוריד, לאלתר, רעיונות עבריניים, לעריקה ממפלגה למפלגה מסדר היום. עריקה וקריאה לעריקה, הן פשע, יש בהן את כל המרכיבים של עסקה מושחתת. הכוונה לפרשנות הפשוטה, יש תמורה "שמנה" לעריקה. במילים פשוטות יש כאן עסקת שוחד לכל דבר ועניין ורמיה והפרת אמונים כלפי האזרחים שהצביעו עבור אותו "עריק" או "עריקה".

ונשוב אל תחילת המאמר, הפוליטיקאים שהובילו אותנו לבחירות שלישיות, קיבלו את האמת בפנים. חברי וחברות כנסת, תורידו את מסכת הצדקנות וגם את מסכת השקר והכזב. נבחרתם כדי להוביל מדינה ולא כדי להשתעשע בחוקים ובאמירות הבל כאלה ואחרות.

יש בישראל שתי מפלגות ענקיות שיכולות לפעול ביחד בהסכמה ולהרהיב עוז להזמין את הרשימה המשותפת לחלוק את קבלת ההחלטות בממשלת פיוס והסכמה. גם נתניהו וגם גנץ עלבו בלי רחם במנהיגות של ערביי ישראל וקיבלו מפלגה ענקית שהם חייבים להתייחס אליה בכבוד.

נכון, יש בעיה קשה מאוד, משפטו של בנימין נתניהו מתחיל עוד מעט. זה מעצבן כל מי ששכל ישר מוביל אותו, אך לפי שעה אין מה לעשות כי הוא יכול לכהן כראש ממשלה עד לקבלת ההכרעה הסופית של בית המשפט. חוקית הוא רשאי להנהיג את המדינה מוסרית ואתית לא ולא. מנקודת המבט הזאת היה צריך ראש הממשלה לומר: "ניצחתי בבחירות, העם אוהב אותי, אך כעת עלי לפשוט את המדים ולהוכיח את חפותי". ראש הממשלה נתניהו חייב לפנות את הזירה לאלתר ולאפשר למישהו אחר מהליכוד לבנות ממשלת הסכמה ופיוס עם כחול לבן. כמובן שהוא יכול לבקש לעשות רוטציה ולהיות השני בתור ולהאיץ בבית המשפט לנהל משפט בזק, בתקווה שיצליח לשכנע את השופטים בחפותו ולחזור אל כס השלטון בעוד שנתיים.

אז לסיום נאמר "לא ולא לעריקה" ו"כן, לממשלה הסכמה ופיוס".

הבחירות הפכו למטרה עיקרית בפוליטיקה הישראלית, הקלות הבלתי נסבלת של הכרזה על בחירות מהכישלון בהקמת ממשלה יצרו דפוס חדש של פעולה. כל מי שנבחר מתחיל במסע של תעמולת בחירות שכולל סקרים ובדיקות דופק ציבורי. הפוליטיקאים הנבחרים חושבים רק איך לרצות את הבוחרים.

הנה כך, שבאופן לא ברור ניר ברקת חוזר ארצה בבהילות מארצות הברית, כי ראש הממשלה רצה, או לא רצה למנותו כשר אוצר, שלושה שבועות לפני הבחירות. כמובן שכולם מכחישים, אך מה שברור, ניר ברקת זכה בחשיפה כמי שמסומן להיות שר אוצר. האם זו הבטחה אסטרטגית? ברור שלא, אם כל ההערכה שיש לי לניר ברקת כראש ערית ירושלים, לשעבר, אני מבין שהוא רוצה למקם את עצמו במקום טוב, אבל זה הפרט השולי כמובן. מה שחשוב הוא להבין במה עסוק ראש הממשלה שלנו כעת, כשיש איומים ביטחוניים, שהוא לא מצליח להתמודד איתם, יש צורך בהתנהגות לאומים מול נגיף הקרינה וכמובן שיש לו שלושה כתבי אישום שיושבים לו על הכתפיים.

במקביל, ראש הממשלה לשעבר שלא מזמן סיים את שנות הכלא שלו בגלל שחיתות ציבורית ואישית, מנסה בכל מאודו לחזור לבמה הפוליטית. בישראל עבריין מורשע נחשב ידועים וסלב, לאחר סיום תקופת המאסר ואפילו במהלכה הוא נחשב למי שכדאי להקשיב למוצא פיו. אחרי הכל לא מדובר באסיר ציון, או לוחם חופש, שהציבור חב לו חוב ציבורי מדובר במישהו, שזכה באמון הציבור אך בית המשפט מצא שהתנהגותו לא עמדה אפילו בסף הדרישות, נמצא אשם על פי החלטת בית המשפט. אהוד אולמרט מתראיין בכל כלי התקשורת וזוכה ליחס מלטף ואוהד המראיינים מימין ומשמאל. יחס שמתהפך כשהוא מחליט להפגש עם אבו מאזן ולהחצין את הפגישה במסיבת עיתונאים. ראשי הליכוד ובראשם ראש הממשלה מדברים על נזק היסטורי ואפילו בני גנץ מודיע שאולמרט לא מייצג אותו. אבל, מה שחשוב שאולמרט זכה בתשומת לב ציבורית ומייחל לאותם עיתונאים שיתארגו אותו וימחלו לו על מעשיו כי כעת הוא מוביל מהלך של שלום.

ראו איזה פלא, סמיכות מקרים, ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום מציג תכנית שלום שקרן עם נשיא ארצות הברית וראש ממשלה שכבר היה בכלא גם הוא מציג אופציה להסכם שלום עם הפלשתינים. אל דאגה בשני המקרים מדובר רק במסע יחסי ציבור והבית דעת של מי שהולך בשמש עם "חמאה על הראש".

הנה כי כן שיעור בפוליטיקה למתקדמים בעידן הדיגיטלי:
הכלל הראשון, הזיכרון הציבור מוטבע בטקסטים קצרים שמטפלים בהמוניהם אך נמחקים באחת שהטקסט חדש נכנס לתמונה.
הכלל השני, לחפש נושא אקטואלי, לשחרר הצהרה מפוצצת ומעוררת ריב ומדון ולהעלם מהשטח.
ולסיכום אל תעשו כלום אבל תדברו ובלי סוף בעיקר ברשתות החברתיות…

כמובן שהכללים הללו רחוקים מלעמוד בכללי אתיקה ובפרט כשמדובר בערכים שהם חייבים להיות מעל לכל. הערכים הראויים הם הבסיס הנכון לפוליטיקה….

העמימות היא שם נרדף לחיים הפוליטיים שלנו. אנחנו חוששים מדיאלוגים פתוחים, נמנעים ממלחמות בגלל החשש מהתוצאות ומובילים לדרכי ביניים המובילות על העמימות.

העמימות היא שיח מעורפל ולא ברור שנמצא בגזרת הנוחות שלנו. נעים לנו להתבסס ב"אדי המילים" שמחממות את מי שנמצא בקרבתם. העמימות מרגיעה כי נותנת תחושה של שליטה במצב.

בדרך כלל העמימות משרתת את מובילי הדרך שאיבדו את המצפן. במילים אחרות, כשנשאל על דרך לא ברורה, המפלט הוא המילים והתיאורים המופשטים.

ההקדמה הזאת נועדה להדגים את עוצמת העמימות בחיינו. מקובל לחשוב שהיא קיימת רק בתחומי המודיעין והביטחון. אכן שם אין מידע שקוף וברור על מה המדינה מוציאה מליונים. ההסבר שהכסף הוא למען הביטחון שלנו, מספק את מרבית תושבי ישראל, משלמי המיסים. התחושה הזאת של מסלול אפל ששומר על חיינו מתוחזקת מדי פעם, על ידי פרסומים, עלומי שם, בעיקר בכלי תקשורת זרים, כפי שנהוג לכנותם. באופן כללי, כמעט מובן מאליו, עיתונאים חשים גאווה מקצועית כשהם מקבלים "הדלפה" מגורם ביטחוני, הגאווה גואה ככל שעולה הדרג המדליף. העיתונאים חשים שהם בפיסגה וכך גם המדליפים שמבינים שבדרך זו הם קיבלו עוד מרחב פעולה ותקציב. כך אם כן, מתנהלת המערכה העלומה בתחום הביטחון.

ומה על המערכת היום יומית, הפיגועים בירושלים, הבונים בעוטף עזה. גם כאן העמימות נשמרת והמדינה והצבא מקבלים רוח גבית, כמעט אוטומטית. "כוחותינו תקפו", "חיסול ממוקד", "נגדע את הטרור" ועוד ביטויים מעמדת הדוברות של צה"ל שמוצאים עצמם שגורמים בפיהם של העיתונאים ועיתונאיות בעיקר בתקשורת המסורתית. גם כאן העמימות נתמכת בהכנעה על ידי צבא העיתונות המגויסת, המתנדבת להגנה על מגיני המולדת.

וכמעט באותו העניין, כמעט…פרשת הצוללות, שם נחשדת קבוצה לא קטנה של קצינים ואנשי ביטחון ב"קומבינה" לרכישת צוללות. מבלי להכנס לסוגיית השוחד שהיא מוקד השיח ובמידה לא מבוטלת של צדק, נשאלת השאלה מה יותר חשוב צוללת או בית חולים, צוללת או תחבורה ציבורית…שאלות שלא עולות על הפרק, בשל העמימות "לא מתווכחים עם המומחים מהביטחון" גם לא עם אלה שנחשדים בשחיתות. יש שיאמרו שיפתרו את התעלומה בטיעון המוכר שאלה נושאים שנוגעים בקדושת הביטחון קדושה שיש לפרוס עליה חסות…ובכלל "אסור לשכוח שאנחנו מוקפים אוייבים".

וכעת לנושאים החברתיים, הסביבתיים, נושאים כבדי משקל שאין להם כמעט קונים, בסדר היום התקשורתי. המודעות הציבורית עלתה לאין שעור, אך בתקשורת הנושאים הללו נדחים לשוליים. המלך העיקרי של סדר היום, אלא הסקרים שנופלים לכל עבר ולצידם פרשנות מוכוונת הודעות לעיתונות, שמספקים השחקנים הפוליטיים. כל אותם סקרים מקדמים שיח פוליטי עקר על ראש ממשלה כזה או אחר. שיח שמנציח את העובדה שאזרחי ישראל לא נחשפים לנתוני אמת, לעובדות בכלל תחומי חייהם ולפיכך לא מסוגלים להבין ולנתח את עבודת הממשלה למשל, גם לא את עבודת הכנסת ובוודאי שלא את עבודת מערכת המשפט.

אזרחי ישראל לא יודעים למשל כמה מס נגבה מהם בתשלום על קניית המכונית, הם לא יודעים שבארץ באגרת הרכב יש מרכיב של תשלום, לתאגיד השידור הציבורי, הם גם לא יודעים שחלק הארי והתשלום על הבנזין הוא מיסים….ולצד זה הגרעון בתקציב המדינה, הולך ומעמיק… ועוד שפע של עובדות מוצקות שנבלעות בים העמימות.

המאמר הזה נכתב כהצעה לחשיבה אחרת, מבט שונה על ההחלטות שמקבלים עבורנו מבלי שנדע עליהן וכמובן מבלי שנבין את ההשלכות שלהן.

מעניין שב 2020 עדיין מתרוצצת לה המחשבה שאפשר לכפות הסכמים על מדינות. ממשל טראמפ העין את תוכנית המאה שבה יש סידור עבודה מתוכנן לשני עמים שמתקוטטים כבר עשרות שנים. עמים שנלחמים זה בזה בעוז ובגבורה ובין לבין אפילו הגיעו להסדרים כאלה ואחרים.

בעניין זה יש גישות אינספור, הגישות הכוחניות מושלמת בכיפה ולא במקרה. החינוך הבסיסי, בתרבויות שונות הוא, רכושנות טבולה בהשגיות. התוצאה של המרכיבים הללו היא חוסר יכולת לנהל סיכסוכים ללא הפעלת כוח פיזי או משפטי או שילוב ביניהם.

ולעומתם יש גישות דיאלוגיות, שמתחילות פחות אך נמצאות על המדפים הוירטואליים. מדפים שאנחנו נוטים לנטוש כי אנחנו לא מאמינים ביכולת של בני אדם להגיע להסכמה. זו אמירה קשה לבני אדם שמאמינים שהם "מותרים מהבהמה". אנחנו המהלכים על שתיים לא מאמינים ביכולת להקשיב לאחר ולנסות להגיע להסכמה וזו הסיבה שאנו נתקלים במדינות וארגונים שמתכתשים בלי סוף.

אפשר והכל מתחיל בתחרות האינסופית, שמאפיינת את החברה האנושית. תחרות שמכילה את כל האופציות החוקיות, המוסריות והאתיות, כשהמרכזית שבהן היא המטרה מקדשת את האמצעים.

ונשוב אל התכנית האמריקנית שהיא מיחזור או עיבוד של אינספור תכניות אחרות, לפתור את סיכסוך הדמים בין ישראל לבין הפלשתינים. תכנית שמתכתבת עם כל המעורבות של אומות לאורך השנים. תכניות שלום להסדרים מדיניים שנכפים בכוח הזרוע או בכל דרך אחרת של כפיה.

כשמביטים במפת ההסדר, המוכתמת, מדינה אקלקטית, להם לפלשתינים, אקלקטית ומפורזת. זו ההצעה האמריקנית, שעובדה בסבלנות רבה. זהו סוג שידוך שנבנה על שולחן השרטוטים. מעברים מסומנים היטב ומוכנים לכל אסטרטג. עבור נשיא ארצות הברית זו תכנית שיכולה להסיר את המורסה המטרידה במזרח התיכון, מורסה, שיש לה השלכות ישירות על עתידו הפוליטי של כל נשיא, מאז הוקמה מדינת ישראל.

מדינת ישראל מעולם לא שהכילה להתמודד בעצמה עם בעיות העצמאות, הביטחונית והכלכלית. בכל אחד מהתחומים הללו פיתחנו דפוס של תלות כמעט מוחלטת. אנחנו תלויים בסיוע האמריקני התלויים בהסכמתם להחלטות מדיניות כולל החלטה כמו האם ירושלים היא בירת ישראל. ככל שנחשוב על הדפוס הזה של התנהלות מדינת ישראל נבין שלמרות הכרזת העצמאות אנחנו עדיין מדינה שממתינה לקריית העין, או להכרעת הדוד הגדול, ארצות הברית.

התחלנו בתכנית להסכם ביהודה ושומרון ועזה ואני מקווה שהבנו כעת שהבעיה בהסכם היא לא רק של הפלשתינים אלא גם שלנו תושבי המדינה, שכמדינה ריבונית ממתינים להחלטות נשיא ארצות הברית.

ולא נסיים את המאמר בלי תמונת הניצחון מעוררת התניה של בנימין נתניהו שהצליח לשחרר את נעמה יששכר שנתפשה ברוסיה עם מנת סם קטנה, משפחה ונכלאה. תמונה מעניינת מאוד של ראש ממשלה שנרשם בקבלת קוו אספקה של סיגרים ושמפניות מבעלי הון שחושש מגוריך דומה, אך להבדיל, הוא חושש להיות אסיר בציון.

בסדר היום הציבורי נמצאים שני אסירי ציון, שמבקשים סיוע אזרחי. האחד הוא ראש הממשלה שלנו, עטור שלושה כתבי אישום, שיתבררו בבית המשפט ושניה היא נעמה יששכר שנתפסה במוסקבה עם מנת סם.

ד"ר מיכאל מירו

נעמה ובני משפחתה חשים שהם קורבן של המערכת וכך גם חש ראש הממשלה שחוזר וטוען שתפרו לו תיק ולכן הוא במילים פשוטות יאבק בכל דרך על חפותו. גם נעמה גייסה את קרוביה ואת אמה היקרה למאבק על חפותה, לטענתה הרוסים התלבשו עליה וגזרו עליה עונש לא פרופורציונלי.

המעניין שבשני המקרים הללו ציבור ענק מתגייס והתחושה הכללית היא שמדובר באסירי ציון שנקלעו למאבקים משפטיים בגלל פעולותיהם למען המולדת בה בשעה שמדובר בשניים שמעדו בתחום האישי. צעירה ישראלית שנתפשה בדרך המקרה עם מספר מועט של גרמים של סם וראש ממשלה שמואשם בהפרת אמונים ושוחד.

כאמור, בשני המקרים לא מדובר במעשים שיכולים לשמש גאווה לאומית. אלה לא הישגים מדעיים או ספרותיים אלא סיפורי שוליים כאלה שנחתמים בקנס או מאסר בכלא.

ובכל זאת ליבי ליבי אל אותה בחורה שמעדה, הסיפור שלה שונה בתכלית מסיפורו של ראש הממשלה שממרומי מעמדו גילו יודע ולו קצת על המותר והאסור ולמרות זאת קיבל מתנות, סיגרים ושמפניות מ"חברים" בעלי הון.

המאמצים העל אנושיים להציל את הנערה מהכלא הרוסי ראויים לציון. אבל הם מעוררים שאלה אזרחית מערכתית עמוקה יותר. שאלה שעולה על הפרק בכל פעם שישראלי נמצא בחו"ל ומסתבך עם החוק המקומי. ברחבי העולם יש ישראלים שיצאו לטיול וכעת נמצאים בכלא מקומי.

בנקודה זו מערכת המשפט נערכה בדרכים שלה ויש הסכמי הסגרה והסכמים בינלאומיים מורכבים של ענישה ומאסר בארץ המוצא. לפיכך השאלה היא לא משפטית אלא ערכית. מה אנחנו כחברה ישראלית מוכנים לעשות כדי להגן על אזרחיה והאם נעשה זאת בכל מחיר.

לא לחינם הצבתי את שני המקרים של מבקשי החנינה במקשה אחת. ראש הממשלה בנימין נתניהו שלנו ניצב בפני שלושה כתבי אישום ונעמה יששכר מרצה עונש מאסר בכלא רוסי בשל אחזקה מנה קטנה של סם. שניהם מבקשים חנינה, אמנם אצל ראש הממשלה זו חסינות, אבל הכוונה מובנת הוא נבחר ציבור ומאמין שרק הציבור יכול לשפוט אותו ולא בתי המשפט. השאלה הציבורית היא מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם על הקלת ראש בנושאים של התנהגות לא ראויה.

הכותרת של המאמר היא אסירי ציון והכוונה לכל אותם פעילי עליה ששילמו בחייהם, בגופם ובנפשם כי עמדו בפרץ מול שלטונות שהחזיקו ביהודים כבני ערובה. ברור לנו שגם בנימין נתניהו וגם נעמה יששכר אינם נמנים עם אסירי ציון. הם לא נשפטים על משהו שעשו למען העם היהודי ובוודאי שלא למען תושבי ישראל. אנחנו גם לא יכולים להתייחס אליהם כחיילי צה"ל שנפלו בשבי האוייב. אם כן, נותרה אפשרות אחת, שעלינו להתייחס אליהם כמי שנתפשו בקלקלתם. אין בדעתי לומר שנשאיר את נעמה בכלא הרוסי, אך עלינו לחשוב איך אנחנו כחברה מאפשרים לישראלים שחטאו בחו"ל לרצות את עונשם כאן בארץ.

ומה על ראש הממשלה, ניתן לא חסינות, נחון אותו מכתבי האישום? במה הוא שונה מאחרון הגנבים שנמצאים מאחורי סורג ובריח. הוא שונה כי אשמתו ועונה הוכחה ואישור של בית המשפט. עד אז הוא חף מפשע אבל עומדת מעליו עננה כבדה של כתבי אישום. בקשת החסינות שלו אינה עומדת במבחן מוסרי או אתי ומשכך, יש להתייחס אליו כמי שחושש מלהתמודד מול הטענות כלפיו, מה שמעורר חשד שאין עשן בלי אש. תום הלב הוא ממנו והלאה בכל מבחן.

ולסיכום אפשר לומר שאין תמה שראש הממשלה עושה כלמאמץ לשחרר את נעמה יששכר. הוא מצפה שבאותה התלהבות המערכת תשחרר גם אותו בכבלי החוק ותזכה אותו מחמת החוק והספק.

אנחנו עומדים בפתחה של מערכת הבחירות השלישית, משבר עמוק, שמעמיד את הדמוקרטיה הישראלית בפני שבר עמוק. הרעיון הדמוקרטי, נועד לתת קול ברור וצלול לרוב ולמיעוט בכלל ובחברה רב תרבותית ומגזרית בפרט.

ד"ר מיכאל מירו

נכון להיום הכנסת וחברי הכנסת, איבדו כיוון, מערכת הבלמים שהיתה אמורה למנוע את התאונה לא תפקדה. ראש הממשלה מצא כל שבב של אות במערכת החוקים ונפרד לשלום מהאתיקה והמוסר. בדרך זו הוא הצליח למנוע את ממשלת האחדות, בסיוע מלא של רשימת כחול לבן. שכן לשני הצדדים לא היה ממש מתאים לחבור ולפעול למען האינטרס הציבורי. כדי להבהיר את עמדתי, לא היתה כל בעיה לפעול כממשלת הסכמה רחבה כשראשי הרשימות יעשו רוטציה ביניהם, רוטציה של הסכמה רחבה. בנימין נתניהו רצה להיות ראשון וטעמיו עמו כשעובדים מתוך הסכמה אין בבקשה הזאת ולא כלום. לגבי כתבי האישום, כי אז נתניהו יכול על פי חוק לשרת את הציבור כראש ממשלה עד לקבלת ההחלטה הסופית של מערכת המשפט. האם החוק הזה ראוי? בוודאי שלא, אך הוא רשום בספר החוקים ואין מנוס מלקיימו. הערכתי שבמקרה כזה ככל שיתקדם ההליך המשפטי כי אז ראש הממשלה יבין בעצמו שהמצב בלתי אפשרי, להתכונן לדיון משפטי ולהתכונן למהלכים ביטחונים או כלכליים. דמו לעצמכם שראש הממשלה נמצא בדיון משפטי ומתרחב האסון בכרמל, או לחלופין מבצע רחב היקף בעזה.

הוא אשר אמרנו הפוליטיקאים שלנו איבדו את הדרך ובתוך כך לא אומרים די. כעת ראש הממשלה רוצה לרוץ בבחירות ובמקביל מבקש חסינות. בקשת החסינות שמעוררת את הוויכוח כן או לא בבית המחוקקים. המצדדים רוצים ראש ממשלה חזק שהמערכת המשפטית והציבור דוממים, מחרישים שיח על כתבי האישום. חסינות יכולה לעזור לו ולגבש את הגוש שבראשו הוא עומד. מצד אחד כולם יודעים שראש הממשלה נאשם בפלילים, במעשי שחיתות אישית ומן הצד האחר מעריצים אותו ב"עיניים עצומות לרווחה". הערצה עד אין קץ שמעוררת שאלות נוקבות על גם עלהתרבות הפוליטית וגם על בעיות חברתיות של חברת מהגרים משוסעת שמחפשת מלך שמבטיח להם יציבות שלטונית, גם על חשבון החירות האישית שלהם. הכוונה שהוא מבטיח להם "לטפל" באוייבים מבית ומחוץ אך הוא לא עושה דבר כדי למנוע את הקיצוץ בפנסיות לזקנים. הוא מבטיח להם להלחם בשמאל מבלי להבטיח שלכל אחד מהם תהיה תעסוקה עם שכר הולם. הוא מבטיח להם להלחם בכל מי שבוגד בו אישית, מבלי להבטיח להם שיפור משמעותי במערכת החינוך.

זהו המודל של מלך בישראל, שהכל נסלח לו, העיקר שידע למנוע מהאוייבים האמיתיים והאחרים מלהגיע אל גדרות הבתים. חייבים לזכור שבישראל יש כמה מאבקי עומק בין אזרחיים, המאבק המזרחי, שמבעבע מדי שעה, מדי יום ובכלל מאז קום המדינה, לצידו המאבק של העולים מחבר המדינות שהגיעו לכאן עם מטען אדיר של חרדות מהמשטר הקומוניסטי. מאבק שמלווה את הקהילה האתיופית שעדיין חשה מנותקת מההוויה הישראלי וחווה את השיסוע ביום יום. אל אלה נוסיף את החברה הערבית שחיה בקרבנו עם זהות מורכבת בין החיים בישראל לבין היחס לפלשתינים ולאליהם, כמי שמהווים סיכון למדינה היהודית.

עד כאן חווינו את השסעים שמקורם במעמד החברתי ומארץ המוצא וכעת נכנס לרגע את הציונות הדתית שרבים מחבריה רוצים לגור וגרים ביהודה ושומרון, עם חרדת הגירוש מגוש קטיף וקבוצה מביניהם שרוצה מאבק אלים בפלשתינים. לצידם החרדים שחיים באוהלה של תורה, רוצים מדינת הלכה אבל מחפשים את הדרך לקיום אישי, שכן גם הקצבאות שהם מקבלים לא משביעות את המשפחות הגדולות.

במדינה שבה רב השסע על האיחוד, כמעט ברור למה אזרחים מכל השסעים רוצים מנהל שינהל להם את החיים וישחרר אותם מקבלת ההחלטות על חזון של מדינה וערכיה. הם רוצים להתקיים, להביא אוכל למשפחה ולראות ילדים שבעים ומרוצים. אל דאגה גם העשירים רוצים את אותו הדבר כי הם רוצים להרוויח עוד ועוד ורק מלך שעובד בלי מוסר ואתיקה יכול לספק להם את הסחורה. לעשירים יש יתרון נוסף הם גם יכולים לפנק את המלך במילים טובות ואפילו בקוו אספקה של סיגרים ושמפניות.

כפי שאמרנו אנחנו בפתחה של מערכת בחירות שלישית כשהמועמדים המרכזיים הם מלך שמבקש חסינות ומלוכה, גנרלים שהכירו את המלך מקרוב וכעת הם רוצים לשלוט ולא לקבל הוראות מהמלך.

כן כך נראית הדמוקרטיה בישראל 2020, מדינה שחלק גדול מהעם היהודי שילם בחייו כדי להגיע אליה, מליונים הושמדו בשואה. אך העובדות הללו לא מבלבלות את המנהיגים ואת תומכיהם. רטיית השנאה מובילה אותם למלך או לגנרלים. את חומרי השטנה מספקים המנהיגים והאחרים חוזרים אחריהם על כל מסר ודיבה. מדינה נפלאה שאזרחיה ומנהיגיה איבדו את הכיוון. מדינה נפלאה שבה אזרחים מוצלחים הם אלה שיודעים לעשות כסף בכל דרך שהיא, מדינת סטרטאפ ואקזיט שהם בעצם הדבש והעוקץ מהשיר הידוע.

לסיכום מובן שבמצב כזה הבחירה היא מורכבת מאוד, אבל דווקא במצב כזה כדאי לנו להגיע להסכמה על נבחרי ציבור שמוכנים לחרוג מהשגרה ולעבוד ביחד כדי שתהיה לנו מדינה מתפקדת.