בסדר היום הציבורי נמצאים שני אסירי ציון, שמבקשים סיוע אזרחי. האחד הוא ראש הממשלה שלנו, עטור שלושה כתבי אישום, שיתבררו בבית המשפט ושניה היא נעמה יששכר שנתפסה במוסקבה עם מנת סם.
ד"ר מיכאל מירו
נעמה ובני משפחתה חשים שהם קורבן של המערכת וכך גם חש ראש הממשלה שחוזר וטוען שתפרו לו תיק ולכן הוא במילים פשוטות יאבק בכל דרך על חפותו. גם נעמה גייסה את קרוביה ואת אמה היקרה למאבק על חפותה, לטענתה הרוסים התלבשו עליה וגזרו עליה עונש לא פרופורציונלי.
המעניין שבשני המקרים הללו ציבור ענק מתגייס והתחושה הכללית היא שמדובר באסירי ציון שנקלעו למאבקים משפטיים בגלל פעולותיהם למען המולדת בה בשעה שמדובר בשניים שמעדו בתחום האישי. צעירה ישראלית שנתפשה בדרך המקרה עם מספר מועט של גרמים של סם וראש ממשלה שמואשם בהפרת אמונים ושוחד.
כאמור, בשני המקרים לא מדובר במעשים שיכולים לשמש גאווה לאומית. אלה לא הישגים מדעיים או ספרותיים אלא סיפורי שוליים כאלה שנחתמים בקנס או מאסר בכלא.
ובכל זאת ליבי ליבי אל אותה בחורה שמעדה, הסיפור שלה שונה בתכלית מסיפורו של ראש הממשלה שממרומי מעמדו גילו יודע ולו קצת על המותר והאסור ולמרות זאת קיבל מתנות, סיגרים ושמפניות מ"חברים" בעלי הון.
המאמצים העל אנושיים להציל את הנערה מהכלא הרוסי ראויים לציון. אבל הם מעוררים שאלה אזרחית מערכתית עמוקה יותר. שאלה שעולה על הפרק בכל פעם שישראלי נמצא בחו"ל ומסתבך עם החוק המקומי. ברחבי העולם יש ישראלים שיצאו לטיול וכעת נמצאים בכלא מקומי.
בנקודה זו מערכת המשפט נערכה בדרכים שלה ויש הסכמי הסגרה והסכמים בינלאומיים מורכבים של ענישה ומאסר בארץ המוצא. לפיכך השאלה היא לא משפטית אלא ערכית. מה אנחנו כחברה ישראלית מוכנים לעשות כדי להגן על אזרחיה והאם נעשה זאת בכל מחיר.
לא לחינם הצבתי את שני המקרים של מבקשי החנינה במקשה אחת. ראש הממשלה בנימין נתניהו שלנו ניצב בפני שלושה כתבי אישום ונעמה יששכר מרצה עונש מאסר בכלא רוסי בשל אחזקה מנה קטנה של סם. שניהם מבקשים חנינה, אמנם אצל ראש הממשלה זו חסינות, אבל הכוונה מובנת הוא נבחר ציבור ומאמין שרק הציבור יכול לשפוט אותו ולא בתי המשפט. השאלה הציבורית היא מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם על הקלת ראש בנושאים של התנהגות לא ראויה.
הכותרת של המאמר היא אסירי ציון והכוונה לכל אותם פעילי עליה ששילמו בחייהם, בגופם ובנפשם כי עמדו בפרץ מול שלטונות שהחזיקו ביהודים כבני ערובה. ברור לנו שגם בנימין נתניהו וגם נעמה יששכר אינם נמנים עם אסירי ציון. הם לא נשפטים על משהו שעשו למען העם היהודי ובוודאי שלא למען תושבי ישראל. אנחנו גם לא יכולים להתייחס אליהם כחיילי צה"ל שנפלו בשבי האוייב. אם כן, נותרה אפשרות אחת, שעלינו להתייחס אליהם כמי שנתפשו בקלקלתם. אין בדעתי לומר שנשאיר את נעמה בכלא הרוסי, אך עלינו לחשוב איך אנחנו כחברה מאפשרים לישראלים שחטאו בחו"ל לרצות את עונשם כאן בארץ.
ומה על ראש הממשלה, ניתן לא חסינות, נחון אותו מכתבי האישום? במה הוא שונה מאחרון הגנבים שנמצאים מאחורי סורג ובריח. הוא שונה כי אשמתו ועונה הוכחה ואישור של בית המשפט. עד אז הוא חף מפשע אבל עומדת מעליו עננה כבדה של כתבי אישום. בקשת החסינות שלו אינה עומדת במבחן מוסרי או אתי ומשכך, יש להתייחס אליו כמי שחושש מלהתמודד מול הטענות כלפיו, מה שמעורר חשד שאין עשן בלי אש. תום הלב הוא ממנו והלאה בכל מבחן.
ולסיכום אפשר לומר שאין תמה שראש הממשלה עושה כלמאמץ לשחרר את נעמה יששכר. הוא מצפה שבאותה התלהבות המערכת תשחרר גם אותו בכבלי החוק ותזכה אותו מחמת החוק והספק.
