החלפת חבלי מולדת

מעניין שב 2020 עדיין מתרוצצת לה המחשבה שאפשר לכפות הסכמים על מדינות. ממשל טראמפ העין את תוכנית המאה שבה יש סידור עבודה מתוכנן לשני עמים שמתקוטטים כבר עשרות שנים. עמים שנלחמים זה בזה בעוז ובגבורה ובין לבין אפילו הגיעו להסדרים כאלה ואחרים.

בעניין זה יש גישות אינספור, הגישות הכוחניות מושלמת בכיפה ולא במקרה. החינוך הבסיסי, בתרבויות שונות הוא, רכושנות טבולה בהשגיות. התוצאה של המרכיבים הללו היא חוסר יכולת לנהל סיכסוכים ללא הפעלת כוח פיזי או משפטי או שילוב ביניהם.

ולעומתם יש גישות דיאלוגיות, שמתחילות פחות אך נמצאות על המדפים הוירטואליים. מדפים שאנחנו נוטים לנטוש כי אנחנו לא מאמינים ביכולת של בני אדם להגיע להסכמה. זו אמירה קשה לבני אדם שמאמינים שהם "מותרים מהבהמה". אנחנו המהלכים על שתיים לא מאמינים ביכולת להקשיב לאחר ולנסות להגיע להסכמה וזו הסיבה שאנו נתקלים במדינות וארגונים שמתכתשים בלי סוף.

אפשר והכל מתחיל בתחרות האינסופית, שמאפיינת את החברה האנושית. תחרות שמכילה את כל האופציות החוקיות, המוסריות והאתיות, כשהמרכזית שבהן היא המטרה מקדשת את האמצעים.

ונשוב אל התכנית האמריקנית שהיא מיחזור או עיבוד של אינספור תכניות אחרות, לפתור את סיכסוך הדמים בין ישראל לבין הפלשתינים. תכנית שמתכתבת עם כל המעורבות של אומות לאורך השנים. תכניות שלום להסדרים מדיניים שנכפים בכוח הזרוע או בכל דרך אחרת של כפיה.

כשמביטים במפת ההסדר, המוכתמת, מדינה אקלקטית, להם לפלשתינים, אקלקטית ומפורזת. זו ההצעה האמריקנית, שעובדה בסבלנות רבה. זהו סוג שידוך שנבנה על שולחן השרטוטים. מעברים מסומנים היטב ומוכנים לכל אסטרטג. עבור נשיא ארצות הברית זו תכנית שיכולה להסיר את המורסה המטרידה במזרח התיכון, מורסה, שיש לה השלכות ישירות על עתידו הפוליטי של כל נשיא, מאז הוקמה מדינת ישראל.

מדינת ישראל מעולם לא שהכילה להתמודד בעצמה עם בעיות העצמאות, הביטחונית והכלכלית. בכל אחד מהתחומים הללו פיתחנו דפוס של תלות כמעט מוחלטת. אנחנו תלויים בסיוע האמריקני התלויים בהסכמתם להחלטות מדיניות כולל החלטה כמו האם ירושלים היא בירת ישראל. ככל שנחשוב על הדפוס הזה של התנהלות מדינת ישראל נבין שלמרות הכרזת העצמאות אנחנו עדיין מדינה שממתינה לקריית העין, או להכרעת הדוד הגדול, ארצות הברית.

התחלנו בתכנית להסכם ביהודה ושומרון ועזה ואני מקווה שהבנו כעת שהבעיה בהסכם היא לא רק של הפלשתינים אלא גם שלנו תושבי המדינה, שכמדינה ריבונית ממתינים להחלטות נשיא ארצות הברית.

ולא נסיים את המאמר בלי תמונת הניצחון מעוררת התניה של בנימין נתניהו שהצליח לשחרר את נעמה יששכר שנתפשה ברוסיה עם מנת סם קטנה, משפחה ונכלאה. תמונה מעניינת מאוד של ראש ממשלה שנרשם בקבלת קוו אספקה של סיגרים ושמפניות מבעלי הון שחושש מגוריך דומה, אך להבדיל, הוא חושש להיות אסיר בציון.