לאחר שכל בעיות הקורונה יהיו מאחורינו נעבור לאתגרים החדשים של העולם. רק יש שאלה נוספת לפני זו הנוכחית, מתי זה יקרה? מה עושים כשמדינת ישראל תשלים ותחסן את כל תושביה בלי יוצא מהכלל? מה יקרה? נשב על הספסל ונמתין עד שכל העולם יתחסן? למה? נחכה שנוכל לטוס כמו פעם? נחזור אל טרפת הקניות? נקנה עוד מכוניות? נשאל אלף שאלות? בחירות אחרי בחירות? כנסת אחרי כנסת? רגע אחד…בואו נרגיע, חיסון כן או לא? הקורונה כאן אתנו והאמת שטוב לו לווירוס הזה עם בני האדם. אלה עושים הכל כדי שהוא יתרבה, ישתכפל ואפילו יצור, קרובי משפחה, מה שהמדענים מכנים מוטציות. כמו שנאמר אם כבר בני האדם חביבים כל כך לווירוס, כי אז הוא, הוירוס, מרחיב את המשפחה שלו.

כן, אזרחי העולם ומנהיגיו מוכיחים עד כמה הכסף מעוור עיניים, חזות הכל. הכלכלה חשובה יותר מבני האדם. חשובה עד כדי כך שמנהיגים רבים עושים הכל כדי לחבל בה ולחבוט בעיקר בעסקים הקטנים שנתפשים כמקור לבעיה, להתפשטות הווירוס. אכן דיסונאנס בין התפישה הניאוליברלית לבין יכולת הניהול שמפגינים ראשי ממשלות ונשיאים, בדרך כלל כשמדובר בגברים ובהחלטות של גברים. מגפת הקורונה חשפה את היתרונות של ראשות מדינה כמו למשל בניו זילנד.

הווירוס והמוטציה ואולי מוטציות של חוגגים בעולם שממשיך לחשוב כמו פעם ולא עוצר מלכת ולו לרגע. עולם שמעגל כל פינה אפשרית ופתח את הדלת לרווחה לחיסונים שלא נבדקו על פי הנדרש וקיבלו אישור לשימוש חירום. במילים אחרות המנהיגים כשלו בניהול המגיפה, הכריזו על מצב חירום ומעגלים את הפינות בתקווה שהחיסונים יעצרו את שרשראות ההדבקה בתוך חודש חודשיים.

אפשר לומר שיש כאן הימור לא קטן, הימור שהופך להיות מציאות לכל אלה שמאמינים שאפשר לאכול למשל סוכר בלי חשבון ולקחת תרופות שימנעו את הסכנות לגוף בעקבות צריכה מוגזמת של סוכר. אז כן הרפואה המודרנית מאפשרת לנו לנהל אורח חיים לא בריא בזכות התרופות החדשות שמונעות נזקים. זו גישה רווחת אך אם נחשוב קצת נראה שזו גישה בעייתית.

אגב כל הנאמר כאן ואולי כדאי לשים לב לעובדה שהחיסונים שקיבלו או יקבלו אישורים, אלו הם אישורי חירום, אישורים שניתנים בטרם זמן כדילהציל את העולם. יש כאן שאלה מוסרית ואתית. הלכה ולמעשה בשגרה לכל תרופה יש זמן הבשלה עד שהיא מקבלת אישור. לגבי הקורונה, מצב החירום שהוכרז העמיד את שומרי הסף בדילמה לא פשוטה. הם מאשרים כעת חיסונים בניגוד למקובל שכן הם מאמינים בכל ליבם שהחיסון ימגר את המחלה. אמונה שלפי שעה יכולה להיות נכונה ויכולה להיות שגויה באותה המידה. על פי כללי האתיקה חייבת המדינה ליידע את אזרחיה בכל הקשור לתרופה הנסיונית, מהפכנית, אזרחים חייבים להיות מודעים ליתרונות ולחסרונות, מה שנקרא הסכמה מדעת. שאלה נוספת שעולה על הפרק מה יקרה כשנצא מהמגפה הזאת ויבוא וירוס חדש? שאלה שאין עליה מענה שכן לא השכלנו לבנות ולאמץ מתודולוגית התנהלות מותאמת מגפות מודרניות. מגפות שמופצות בגלל אורח החיים שאימצנו בדור האחרון. וכמובן שלא דיברנו על הבעיה הענקית שבפתחנו משבר האקלים. האמת שדי ונשנה את הרגלי הצריכה שלנו כצעד ראשון לקראת, זה גם יעזור במיגור מגפות כמו זו שנגרמת על ידי וירוס הקורונה.

אז אנחנו לקראת סיום המאמר ונראה שהדרך לקביעה שהמגיפה מאחורינו עוד רחוקה למרות שהיא נראית כעת קצרה. לכן חשוב שכל אחת מאתנו בין אם התחסן ובין אם לאו ישמור על כללי המיגון הבסיסיים. הנגיף לא יכול להשתכפל כשבני אדם שומרים על הכללים.

בימים אלה דומה שמדינות רבות בעולם מגלות סימני עייפות מהמאבק בוירוס הקורונה. מה שמעלה שוב ושוב את השאלה המרכזית על מה המהומה. שאלה לגיטימית גם מבחינת אלה שנפגעו מהנגיף וישלמו בחייהם ובבריאותם וגם מבחינת אלה שישבו ועדיין יושבים בבידוד חברתי.

בכל העולם משחררים קצת את הרסן ומנחים את האזרחים לשמור מרחק, להשתמש במסיכות ולשטוף ידיים לעיתים תכופות. הוראות שהן שגרתיות, למצבי מגפה.

האם הגזמנו בתגובה לנגיף? כן ולא. כן כי שאבנו מידע מהרשתות החברתיות מבלי לבדוק ולאמת, אפילו את מקור המידע. היו שכינו זאת קורונה תקשורתית, מחלה עם יחסי ציבור. צפינו בדיווחים של הממשלה בכלי התקשורת המסורתיים ויצאנו מפוחדים פי כמה וכמה. בישראל, קיבלנו גם מנה מוגברת של תעמולה אישית של ראש הממשלה, שהתגאה בכל רגע בנתונים שהיקף המחלה בישראל נמוך. כל זאת במקום להקפיד על צניעות ולקבל החלטות ברורות ולא החלטות שניכר עליהן שהן לא יותר משליפה מהמותן. גם ערוצי הטלוויזיה מוטב שיבדקו עצמם, האם הם שרתו את האינטרס המרכזי מידע אמין ומאומת. האם הם לא פעלו, גם הם הטייס אוטומטי, שמביא את דבר הממלכה, מצד אחד ומעוררי חרדה באמצעות מרואיינים שאין להם רסן בלשון.

עד כאן ההנחה שהגזמנו במשמעות של הנגיף. אני ובת זוגי למשל, נכנסנו להסגר מרצון מהרגע ששמענו על הנגיף המאיים. נכנסנו להסגר על פי עקרון הזהירות המונעת. ידענו שסיכויי ההידבקות לא ברורים, רב הנסתר על הנגלה. ידענו שגם הרופאים לא יודעים איך לטפל במחלה שהנגיף גורם. הבנו שגם המדענים לא ממש יודעים את הכיוון. כן, יש חברות שמופיעות על התקדמות בפיתוח תרופות, חיסון. אני מתייחס למידע הזה בספקנות, כי להודעות הללו יש תגמול מיידי, עליות משמעותיות במניות בבורסה. כמובן שהדיווחים של החברות הם מדוייקים, אך הם נכונים בהגבלה לתנאי הניסוי. מה עוד שאני קורא פה ושם ידיעות שאולי חלק מהבעיות הן התרופות שניתנות לחולי הקורונה.

גם אמצעי המיגון המוצעים, כמו המסיכות, מוגבלים ביכולת ההגנה, אני עוטה מסיכה כשאני יוצא מהבית לזמן ומטרה קצובה, אך יודע שהיא לא מספקת הגנה.

מצב מביך, ב 2020 וירוס אחד מעמיד אותנו בסימן שאלה, אגב בדיוק כמו שמחלות הסרטן עושות. סימן שאלה על אורח החיים שלנו, הפזרני, בהסכמי ובעיקר חסר ההתחשבות בסביבה שבה אנו חיים.

כן, צריך לעכל את העובדה שכעת אין מרפא לוירוס הקורונה, כמו למחלות רבות נוספות, למשל המחלות המכונות, מחלות אוטואימוניות כמו הקוליטיס והקרון. המחקר הרפואי ימשך לכל תרופה שתמצא למחלה אחת, תצוץ מחלה חדשה שלא הכרנו. כך זה בהיסטוריה של תולדות האנושות.

אז לסיכום, זמני, הגזמנו ולא הגזמנו ובעצם זה לא משנה. מה שאנחנו למדנו ומאמצים ממשבר הקורונה, להיות ביקורתיים כלפי הנעשה ונאמר. אנחנו חייבים לאזן בין הרצוי למצוי, אבל להבין שצריכת יתר של מוצרים שאין לנו צורך בהם חוץ מסיפוק רגעי פוגעת בנו. היא גם פוגעת בכלכלה העולמית שנוטה לרווחים מהירים מייצור עודף ומיותר. אנחנו חייבים לכבד את הייצור המקומי שלנו, גם אם הוא יקר במעט מזה המיובא, הנה נגיף אחד סגר את נמלי הים והיבשה. כל מדינה באשר היא, יש לראותה כאי מבודד שמחוייב לאספקת מוצרי יסוד, בהגדרה הרחבה.

השוק החופשי, העולמי, מבורך בהגבלה, הוא מוזיל מוצרים, אך התשלום הסביבתי, הבריאותי והחברתי מייקר מאוד את העלויות האמיתיות של הסחר החופשי. דוגמת הקורונה בטלה לעומת הנזקים הסביבתיים של מפעלים שמייצרים עבורנו גאג'טים אלקטרוניים. אל אלה נוסיף שאנחנו קונים מוצרים זולים ומרוצים, לא בטוח שכך גם כל פועלי הייצור, שעמלים, כדי שבעלי ההון ירוויחו עוד ועוד ואנחנו נקנה מוצרים בזול, גם כשאנחנו לא ממש זקוקים להם.

אחת השאלות המטרידות אותי מאז ומתמיד היא מי אמור להכריע בסוגיות של חוקים. התשובה האוטומטית והמובנת מאליה היא שיש רק רשות אחת שיכולה לדון בכך, הרשות המחוקקת. זו הרשות שנבחרה הם שליחי ציבור נבחרים. אלה עומדים ישירות לבחירת הציבור ולפיכך הם הנציגים שלנו, לכל דבר ועניין.

אם כך, אפשר כבר כעת לחתום את המאמר ולהפוך אותו לציוץ בטוויטר או בפייסבוק וכל שנותר הוא לספור את הלייקים. מובן שאין לי כוונה להתחרות באושיות רשת, אני אמשיך במסע הנוכחי.

הח"כים בישראל הם נבחרי ציבור, אך כבר כאן באמירה הזאת יש בעיה. האם אורלי לוי אבוקסיס שרצה בבחירות עם העבודה ומרץ נחשבת נבחרת ציבור שלאחר הבחירות היא הקימה סיעה עצמאית. האם יועז הנדל וצבי האוזר נחשבים נבחרי ציבור? האם בני גנץ נחשב נבחר ציבור? מבחינה חוקית , אלה גם אלה פרשו מהמסגרות שאיתן רצו בבחירות וזכו לאמון קולקטיבי ולא אישי. אך החוק שאותה קיבלו ח"כים מאפשר תנועות מארגון לארגון. השיטה הזאת היא חלק מכלליהמשחק. לטעמי אלה כללים לא ראויים, כללי שלא עומדים בשום סטנדרט מוסרי ובוודאי שלא בטנדרט אתי. אך דעתי היא דעת מיעוט, שרואה את ההבדלים המשמעותיים בין חוק, מוסר ואתיקה. היטיב לנסח זאת פרופ' אסא כשר שהגדיר את החוק "סף" לכללי התנהגות ואת המוסר ואתיקה כ"רף".

חשוב להבין שהחוקים, הם סף להתנהגות, הם מתקבלים כתוצר של אינטרסים אישיים של נבחרי ציבור, שמשנים את המילים והמשפטים בהצעות חוק ברוב דחוק, לפעמים בנוכחות של ח"כ אחד כשהילד בוועדה של הכנסת לקראת הקריאה השניה והשלישית. גם במליאה החוקים עוברים לא פעם כאילו היו עוד בורג במכונה. בהצבעות רבות מאוד הנוכחות של חברי וחברות כנסת דלה, פחות מחצי מספר נבחרי ציבור. זה תהליך חוקי למהדרין, אך אין חולק על כך שחוקים כאלה נחקקו בלי הבנה של הצורך בקודים מוסריים. לא יעלה על הדעת שהצבעה על חוק שנוגע לאזרחי המדינה תתקיים בצורה כזאת. חוקים שהם ככלי התנהגות בסיסיים חייבים להתקבל בהסכמה מלאה. אין כאן שאלה של אופוזיציה וקואליציה, אני מעלה כאן עקרונות של דמוקרטיה של הסכמות, דמוקרטיה שבוחנת את צרכי האזרחים ולא את צרכי אלה שהצביעו עבורי.

כאמור רשות מחוקקת שפועלת מתוקף חוקים שהתקבלו בדרך לא מוסרית ולא אתית. רשות מחוקקת שאינה מקבלת על עצמה קוד אתי ברור ומוסכם, מוטב שתתכנס לאלתר ותביא במראה. הביקורת הזאת מופנית באותה המידה לרשות המבצעת שפועלת אף היא ללא קוד אתי ולפיכך מתערבת ולעיתים רבות גם הפוסקת בתהליכי חקיקה.

גם הרשות המחוקקת, שקיבלה את מעמדה מהתפישה ההגותית שהיא זו המייצגת את שלטון החוק והיא זו המכריע בין הסביר לבין הלא סביר. אוסיף ואומר הרשות השופטת היא גוף בעל משמעות אדירה שנשענת על חוקים שהתקבלו באופן חוקי אך לא מוסרי וקובעת הלכות, כאילו היתה מוסד מחוקקים. המעמד של בתי המשפט חזון ויציב והם זוכים לתמיכה מקיר אל קיר אחרת לא היינו רואים מסעות עמוסי אדם וניירות במסדרונות בתי המשפט.

שלוש הרשויות שעליהן דיבר מונטסקיה מתוכנות זו בזו, מתקוטטות בלי סוף וזוכות לתמיכה של הציבור, הגן שכולם מבינים שיש בעיה, בעיה קשה של התנהלות לא ראויה של הדמוקרטיה.

וכעת נחזור אל נקודת המוצא, האם הרשות המחוקקת היא זו המכריע בסוגיות של חוקים כאלה ואחרים? התשובה היא כן, אבל חברי הכנסת חייבים כמשימת על לקיים מדי יום ישיבות על קוד אתי מוסכם, הישיבות חייבות להתנהל בפרהסיה, כדי שהאזרחים יוכלו לצפות, לקרוא, להבין ולהגיב. הקוד האתי חייב להתקבל על ידי כל נבחרי הציבור בלי יוצא מהכלל בחתימה אישית ולא בהצבעה. חתימה אישית עם השם המלא. קוד שכולם מסכימים על כללי התנהגות, על הראוי לחברי כנסת. מאחר והם נבחרי ציבור ומקבלים את הריבונות שלהם מאיתנו יש לקיים משאל עם ובו יש לאזרחים אפשרות לענות כן או לא. זה נראה תהליך מסורבל, אך הוא חיוני כדי להתחיל במסע לשינוי כללי המשחק. הקוד האתי לא יכנס לספר החוקים אלה ישמש כמורה דרך שיופקד בלשכת יושב ראש הכנסת. הקוד ילווה בוועדה שתבין מעת לעת את מידת הרלוונטיות ושוב כל שינוי מוצע יהיה בהסכמת כל חברי הכנסת בלי יוצא מהכלל. השינוי יפורסם ברבים בצורה בולטת במחוחד ואם תהיה התנגדות, השינוי יוחזר לוועדה לדיון נוסף.

הרשות המבצעת חייבת להתרחק בתהליכי החקיקה לחזור ליעודה כרשות מבוצעת, שיכולה גם היא לפנות אל נבחרי הציבור בבקשות לשינויים וחקיקה חדשה. הרשות השופטת, גם היא חייבת לקחת מספר צעדים לאחור ולחדול מקביעת הלכות ופרשנות לחוקים. חוקים לא ברורים או לא סבירים חייבים לחזור אל הכנסת לבירור מחודש. חייבים לזכור שחוק חדש הוא מוצר חדש שמישהו חייב לבחון את איכותו בדיוק כפי שעושים לגבי תרופה חדשה, יש שלבים רבים וארוכים עד שהתרופה מאושרת לשימוש. כך גם לגבי חוקים, מוטב, שחברי הכנסת יעבירו את ההצעות לחקיקה ובוודאי את החוקים למשוב של מי שמנוסים בתהליכי שפיטה. בדרך זו החוקים יהיו ברורים ובני שפיטה. בדרך זו הרשות השופטת תסייע לכנסת לחוקק חוקים ראויים שישמשו כ"סף" להתנהגות. האתיקה והמוסר הם ה"רף" שאליו אנו רוצים להגיע יותר מכל.

מה כבר לא נאמר על נגיף הקורונה? אין מה לעשות כשכולנו, כולל העיתונאים שבתוכנו, כולל העיתונאים האזרחיים, וכולל את עיתונאי הרשת ובכלל, כולנו ספונים בבתים וגם אם יוצאים, למשימות מוגדרות. נגיף הקורונה שגרם לנו להסתגר, גרם לנו להבין, עד כמה אנחנו זקוקים לקשר האנושי הפיזי, להתנהלות חברתית וכלכלית ממשית, הוירטואליה, אכן הקפיצה את היצירתיות, אך זו יצירתיות, שיש מה מימד מכני, מימד קר ומנוכר, שעבד עלינו לזמן קצוב וכעת הוא הופך להיות שגרתי.

הזום למשל הפך להיות כמו המכשיר הסלולארי שתופש לנו חלקים עצומים משעות הפעילות שלנו. המפגשים האינסופיים ברשת הוירטואלית, סייעה לנו להפיג את הבדידות ואת הניתוק. אך הקשר הזה לא מאפשר לנו להפעיל את חוש הריח או את חוש הטעם. הקשר הזה לא מאפשר לנו להביע את שפת הגוף שלנו מעבר לפריים שמאפשרת המצלמה. אנחנו מדברים, כשאנחנו לבושים בבגדי בית וחושבים שאנחנו בעולם האמיתי. אנחנו מתעמקים בסוגיות ולא מצליחים להבין את האין, את החוסר בתמונה חיה, ספוגה בצבעים מהקשת שהעיניים קולטות במופע פנים אל פנים. אנחנו לא חווים את רעשי הרקע ואפילו לא את רעשי הטבע המתעורר.

התהליך הזה הוא חלק מהשינוי שאנחנו עוברים בשידור חי. מתרגלים לתקשורת אחרת, כאילו זו חזות הכל. השינוי הזה כאמור מתכתב עם ההתמכרות שלנו למכשירים הסלולאריים ועם הניתוק החברתי שיצרה התקשורת הדיגיטאלית, התקשורת, שמאפשר לכולנו להיות צרכנים וספרים של תקשורת, במפעל עצמאי שמתפקד במרחב המשפחתי, האזורי ובכלל.

מה יקרה לנו כשהכוונה תעלם? זהו, היא לא תעלם כמו הרבה וירוסים שחיים איתנו מקצתם כבר לא מאיימים עלינו כי אנחנו מחוסנים ואחרים לגביהם התמונה לא ברורה. השיח העולמי כעת הוא על הנגיף שאין לנו מושג אמיתי מה היקף הנזק שהוא גורם. הנגיף הזה נפל אל מה שנקרא בסטטיסטיקה, סטיית תקן, אלה משחקי האקסל למיניהם, לא חלילה מכוונה רעה, אלא להיפך, מתוך כוונה להראות לנו האזרחים שהכל בשליטה. המספרים רושמים אל מול פנינו, יש השתלטות, יש ירידה בתחלואה ועוד ועוד אמירות שהקשר שלהן אל המציאות מקרי. הסיבה העקרית היא שעד שלא נעשה בדיקה לכל אחד מבני האדם במדינתנו, לא נדע כמה נשאים ישנם, כמה מהם לא חולים כלל, כמה חולים וכן הלאה. כמובן שהבקשה שלי ככל הנראה, דמיונית, כי אף אחד לא יעז לעשות את המתבקש, כי אז נמשיך לקבל נתונים שהם לכל היותר הערכה, טובה, לפחות כמו זו שלא העלה את המספרים למחשב.

גם התהליך הזה כפי שתארתי, הוא חלק מההדמיה של החיים שלנו. אין את הבדיקה, של רופא המשפחה, הבדיקה האישית, בלי אינסטרומנטים, שמאפשרת לרופא או לרופאה להתרשם מהחולה. הרושם הכללי, הבדיקה הגופנית, היא משהו שהוירטואליזיציה לא מסוגלת לחקות. הוירטואליזציה, נותנת אינדיקציות ולא יותר מכך. הנה כך מספרים רופאים בעולם, שיש חולי קורונה שחשים אובדן ריח וטעם. סיפור, שיש לו משמעות רבה בבדיקה האישית שכל רופא מבצע בשגרת יומו.

כמובן שאני מעלה כאן אוסף, מקרי, אך קשור קשר הדוק לעובדה שאני כמו כל אזרחי העולם, חרד מהלא נודע, מנגיף, שממשלות העולם מסרבות להבין שכדי להבין את התופעה יש לבדוק אותה לפני שמקבלים החלטות. בדיקה שתאפשר לנו להבין טוב יותר מה עושים.

ברור שעד אז הפתרון היעיל ביותר הוא ריחוק חברתי והגנה יעילה על אזור הפנים. ריחוק והגנה שמחזירים אותנו אל תחילת המאמר ואל ההתמכרות החדשה אל המפגשים הוירטואליים, הנחוצים עתה עד שתמצא, התרופה, עד שימצא החיסון או עד שימצא פתרון לאורח החיים שלנו, כמו הצטופפות אינסופית במרחבים עירוניים, התקהלויות אינסופיות, שלא מאפשרות קשרים אישיים אמיתיים.

החיים מכאן ואילך צריכים להיות מושתתים על השימוש המושכל בוירטואליזציה ולצידו הידוק הקשרים הבינאישיים וקיום מפגשים, מצומצמים, אם אמצעי הגנה, כדי לשמר את היכולת להשתמש בכל החושים ולהעשיר את ספריית הדימיון שלנו, עם רוחות ולטעמי הטבע בכלל והטבע האנושי בפרט.

אז לא יאומן כי יסופר, הקורונה עוד כאן, יקח עוד זמן רב מאוד עד שתעלם או שבנתיים תהיה תרופה ואולי אף חיסון. כך גם תעתועי הפוליטיקה הישראלית שמתנהלת בלי כללי מוסר ואתיקה והארץ שקטה מקבלת את הדין. מזל טוב מדינתנו האהובה את בת שבעים ושתיים

המדיניות הממשלתית, לוקה בחסר, יותר נכון בראש מתכלל, מתכנן ומכוון. מדיניות שניה בין מסיבת עיתונאים אחת לשניה. המאפיין העיקרי הוא, מדיניות תקשורת משומנת, שמתודלקת בחומרי תעמולה מהמשובחים. אלא בתעמולה היא פתרון למי שמוביל אותה ולא לאזרחים, שרוצים לחיות באושר.

כך גם הפוליטיקה הישראלית נדבקה בוירוס, התעמולה. מכל עברי הקשת הפוליטית הבינו שאין להם מענה למשבר הכלכלי, החברתי והבריאותי ושליחים הציבור הפכו לפרשני המציאות מבית ומחוץ. בצעדים יפים להפליא, העיתונאים רוקדים איתם טנגו סוער וכך במהדורה אחר מהדורה מלמדים גם אותנו את הצעדים כדי שגם אנחנו נרקוד.

ולגופו של עניין, כל מה שהיה נחוץ לטיפול בנגיף הקורונה הוא עבודה בתזמורת עם מנצח שיודע תווים ויש לו אוזן מוזיקאלית וידע איך נשמעת הרמוניה, שיש בה גם דיסהרמוניה, מתוכננת. כשמקבלים מידע שישראלים נדבקו הנגיף קורונה שאין לו מרפא, דואגים לבריאותם, במרחק, כי יש לנו אחריות כלפי כל האזרחים. כך גם לגבי טיסות מחו"ל, עוצרים אותם לחלוטין, או לחלופין לאלה גם אלה מקימים מחנה מעבר בשדה התעופה. כל מי שמגיע מחו"ל למינהל האבחנה והטיפול. את הבידוד חשבים מחו"ל היו צריכים לעשות תחת השגחה ציבורית ולא לאפשר לשבים לעלות על תחבורה ציבורית ולטפל בעוד כמה עניינים אישיים דחופים, שהפיצו את הוירוס עוד ועוד.

בין מגיפת וירוס הקורונה לבין המגיפה הפוליטית אפשר למצוא קווי דמיון. הם משכפלים את עצמם בדרך דומה. מקבלים החלטות על פי קוד אחד, בשפת העם נאמר שיש להם מנגנון של טייס אוטומטי שמכיר את המסלול שתוכנת עבורו. הוירוס זקוק לבני אדם שאצלם מתנחל וישתכפל וכך בדיוק הפוליטיקה מתנחלת ופורשת את מרכיביה, את הערכים ואת המשאבים. כך מוקמת ממשלה שבה חברים כשלושים אחוזים חברי כנסת. אם נקח גם את סגני השרים כי אז נראה שחלק ניכר מחברי הרשות המחוקקת גם גם מרכיב משמעותי ברשות המבצעת.

אמרנו שהפוליטיקה הישראלית פורשת את הערכים והמשאבים. מהם הערכים שלנו? השרדות, מבט מהיר במבנה המפלגתי של הכנסת ונראה אוסף של עורקים והעורקות שחברו יחדיו להקים ממשלה. אין שם קוו של רעיונות חדשים לעידן של ישראל בעידן פוסט קורונה עם הפנים אל משבר האקלים. הרעיון המרכזי הוא איך מעבירים ארבע שנים ושומרים על הכוח בסקרים ובדרך מחסלים אל מה שעלול להפריע.

הממשלה הזאת כמו קודמותיה שמה לה למטרה לבנות חוקי יסוד שישמרו על קיום פרסונלי של מרכיביה. אין ויכוח על ערכים אחרים למשל אתיקה ומוסר, אלה גם אלה שאמורים להיות הרף של כללי ההתנהגות של רשויות השלטון, נרמסים ללא הרף ומותירים אותנו האזרחים מערכת שלטונית שמפזרת את כספינו מבלי לראות את המחר.

מה עושים, שיחות זום, ממוקדות לבניית ערכי מוסר ואתיקה של נבחרי הציבור וגם שלנו אזרחי ואזרחיות ישראל. טוב שמחליט אחת ולתמיד מהם כללי ההתנהגות הראויים שעל פיהם נבחר שליחי ציבור ראויים. מוגש באהבה למדינה שחוגגת יום הולדת 72 ביום עצמאות של הסגר.

אני מתרשם עמוקות מהמסע ומתן שהתקיים בין הליכוד לבין כחול לבן. ככל שהצדדים נכנסים לטיפולים משפטיים כך נראה הסיכוי שהסכם כזה יחזיק מעמד הולך ופוחת. במילים פשוטות ויסלחו לי חברי המשפטנים, השימוש ההולך וגובר בניסוחים משפטיים מעיד על התחזקות הצדדים הלא מוסריים ולא אתיים.

כעת המשא ומתן משנה כיוון, שוב משחק, החיפוש אחר 61 חברי כנסת בתקווה שיהיו אלה שיערקו מצד אל צד, דמוקרטיה שנלכדה במערכת החוקים שיצרו שליחיה. מערכת חוקים שמבטאת יותר מכל את העדר מערכת מנטרת ומתכללת שתבחן את תהליכי החקיקה בישראל 2020. הבעיה הזאת קיימת כבר מאז הוקמה המדינה שהמערכת המדינית פועלת על פי חוקי יסוד , חוקים ותקנות ובהמשך הדרך, כל אלה נכנסים ל"מערבל" של מערכת המשפט שבעצם מעבדת מהחוקים, פסיקות והלכות, מדי יום ביומו, לבקשות אינסופיות של המדינה שנתקלת בעבריינות ושל אזרחים שחושבים שהמדינה פוגעת בהם. לצד התהליך הזה גם בממשלה וגם בכנסת ובתוך כל אלה נכלול את היועצים המשפטיים למיניהם, לומדים מדי יום ביומו מה הוחלט במערכת המשפט.

מערכת המשפט בישראל היא לא שמאלנית ולא ימנית, היא מערכת שקיבלה מהרשות המחוקקת ומהרשות המבצעת כוחות על, שכן במשך שנים מקבלי החלטות, לא מודים בחולשתם המרכזית ואולי יותר מכך לא מבינים את תפקידם. ניהול ארגונים הוא מקצוע שדורש חשיבה יצירתית ומתכללת ולצידם חתירה להסכמות רחבות שיתרמו לפריון של הארגון ומטרותיו.

מערכת המשפט בישראל מתמודדת עם אינספור חוקים, כמעט על כל עניין בחיינו, קצת מזכיר את המצוות וההלכות של הדת. מערכת חוקים וכללים שאינה מאפשרת גמישות, שמטרתה לכוון את כולנו אל הסדר הנכון. מי שהסדר לא נראה לו מקבל סיוע, מעורכי דין, רואי חשבון ויועצי מס. אלה גם אלה קראו וקוראים את החוקים והתקנות ומזהים את הכשלים האינסופיים, כך יוצרים, למי שמשלם להם מסלולים עוקפים שלא אחת זוכים לאמון בתי המשפט.

חוקים רבים, רבים מדי מחפים על העדר כללי מוסר ואתיקה, כללי התנהגות מוסכמים שיכולים לייתר חוקים רבים ולקדם הרבה יותר את ההסכמה החברתית.

הכל יפה והכל נחמד איך זה קשור לעובדה שבנימין נתניהו ובנימין גנץ שוב לא מצליחים להקים ממשלה. הרי גלנץ כבר היה יכול להקים ממשלה, הוא בחר ללכת לבד מבלי לשכנע את חבריו לבוא איתו וכעת הוא מול שוקת שבורה. ראש ממשלה, שעיקר עבודתו, תעמולה, שיווק ודיוור מסרים קבועים, כאיש מכירות ותיק ומנוסה. נתניהו מתעכב בעיקר במערכת המשפט, הוא חש שהצליח שוב לשכנע את הציבור שהבעיה היא מערכת המשפט ולא הוא. יכולת קבלת ההחלטות שלו נפגעה בשנים האחרונות, הצורך לשווק את עצמו עלה ככל היצירתיות של מנהיג ויכולות הביצוע שלו דאכו ופחתו. די לראות ולהקשיב לו כשהוא מנחה את הציבור, מה לעשות, לא לחינם הוא משמש חומר גלם מעולה לתוכניות סאטירה כאלה ואחרות. האמת שנתניהו, למי שמוכן להישיר מבט הפך לתוכנית סאטירה של עצמו. אני מדבר בשם עצמי, כאדם שמכיר את היכולות של האיש שנכנס לחיינו, כפוליטיקאי מבטיח, איש ביצוע שיודע גם לשווק את מעשיו ואפילו להועיל למשק. הברק הזה עבר חלף לו, לא בגלל זיקנה, אלא בגלל שחיקה והעדר משוב על מעשיו.

והנה שוב שקבענו בתיאור דמותו של איש המפתח, שמצליח באמצעות המשפטיזציה, לשרוד ולהתל בדמוקרטיה בבלי למצמץ. אותו האיש שמתנה את כניסתו לממשלת חירום עם גנץ בתירוץ שצריך לערוך שינויים במערכת המשפט, נשען עליה במלא כובד משקלו, בתירוצים למה הוא לא יכול לשתף פעולה עם גנץ ולהתחיל לעבוד.

יתכן שהפעם נתניהו חרד מתוצאות נגיף הקורונה, התוצאות הכלכליות, של התמודדות עם כמות אדירה של שכירים ועצמאיים שאיבדו את כול. יתכן שבכלל זה הוא מעדיף כעת להיות במשבר פוליטי אינסופי שיסייע לו במסע התעמולה, שבגלל גנץ והתביעות שלו לא קמה ממשלה והולכים לבחירות. זו כמובן השערה שאין לה בסיס עובדתי אלא נסיון להבין בדרך קצת שונה את מה שקורה.

במצב הקיים כשכחול לבן מפורקת, קשה לראות מה עושים, כיצד מתמודדים מול גוש ימין מלוכד, פחות או יותר. הפתרון הסביר הוא שכח מרכיבי כחול לבן, כל אלה שחברו לעבוד מרץ וגשר יעשו חישוב מסלול מחדש. ראשית שיבינו שמבחינה אתית ומוסרית לא ראוי להתחייב על משהו ולא לקיים. שנית גם מבחינה פרקטית, אם אלה שהתפצלו יבינו שעתידם הפוליטי עומד למבחן ויש להם מה רק מה להפסיד אם לא יחזרו למבנים שאיתם הלכו לבחירות.

כעת יש עוד 21 ימי שעשוע והתפלפלות, הטחת האשמות מכל עבר. גוש הימין יחפש עריקים מכלול לבן ושוב תעלה שאלת ממשלה צרה בשיתוף פעולה עם המפלגה השלישית בגודלה. ממשלה צרה, אך ממשלת תקווה, תקווה לחיים טובים יותר, חיים של הסכמה…

הערכתי היא שבסופו של דבר יחתם הסכם ממשלת החירום בין כחול לבן לליכוד, עוד מאותו הדבר אבל מוטב כך מאשר ללכת לבחירות רביעיות, אופס זה מה שאמרתי גם לפני שנה ותראו איך זה שגלגל הציניות מסתובב באיטיות אך בביטחה.

את הדברים הבאים אני כותב כי אני אוהב את מדינת ישראל ומוכיר וזוכר את אלה שהציעו והוציאו אל הפועל את המיזם הזה, מדינת ישראל. השתמשתי במונח מיזם להמחיש שהגענו אל השעה שצריך להקים את היסודות למוצר עצמו, מדינה יהודית דמוקרטית של כל אזרחיה, מדינה שלמרות הצבע הלאומי שלה תקבל לזרועותיה את מי שרוצה לגור בה, למי שרוצה ליצור בה וכמובן להנות גם מפירותיה.

נתחיל ממיזם בהייטק החברתי, הציונות. מיזם מדהים, שכינס יהודים רבים מאוד תחת הרעיון לשוב אל המולדת. מיזם שהצליח לחצות את הפגנות ושנאת החינם של יהודים באשר הם. אלה שחשבו שכדי להצליח צריך לרמות את הגביר, אלה שחשבו שהמנהיג לא ראוי ועוד מגוון רחב של יודעי כל שלא רצו להצטרף. אבל הרוח הציונית השבה חזק יותר וסחפה אחריה עשרות אלפי חברים ועם כל מה שהתרחש בשואה, הרוח לא שככה אלא גברה ויוקם המיזם המדהים, מדינת ישראל.

כמו בכל סטארט אפ, מרגע ההקמה, עלו ותתן הבעיות שליוו את התנועה הציונית מאז הוקמה. בעיות עם הגדרת מעמדם של הלא יהודים, הגדרת מעמדם של החרדים. כל היתר הסתדרו איך שהוא עם ההגדרה המוכרת "בלי חירות ומק"י". גם הכנסת היתה מקום שבו החברות והחברים התייחסו למעמד בכבוד וביראה. כמובן שבהתחלה הכנסת פעלה בלי כללי מוסר ואתיקה כתובים וסדורים. אך מי אנחנו שנלין על דור המייסדים, אלה שחברו למיזם.

השלטון הבלעדי של מפא"י ושותפותיה התרסק בעקבות מהלך אחד, ששם את המראה הבשורה מול עיננו, מלחמת יום הכיפורים. כמובן שאין להתעלם ממלחמת ששת הימים שאת תוצאותיה אנחנו מדממים עד היום, אך בואו ונחשיב את המלחמה הזאת כהמשך בהפסקה של מלחמת השחרור, מלחמת העצמאות. מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה שהוציאה אותנו מהגראז' של פיתוח המיזם וחשפה "באגים", כשלים בתוכנה.
לפתע פתאום הבנו שבישראל אין מערבל תרבויות וזהויות, אין גם מערבל של אמונה דתית, במילים אחרות אין כור היתוך.

בהעדר הנחות היסוד, התוכנית הרעיונית של מדינה יהודית, התגלתה כתוכנית כושלת. תוכנית שלא לקחת בחשבון את המגוון התרבותי והאמוני.

כשאני שואל צעירים מהציונות הדתית איזו מדינה הם רוצים, התשובה האוטומטית היא שהם רוצים מדינה יהודית. לא בטוח שהם יודעים על פי איזו יהדות המדינה תתנהל, שאפילו בתפילות אין נוסח אחיד כפי שניסו פעם לייצר. זו רק דוגמא אחת לשיבוש שחל עם השנים. מלחמת יום הכיפורים ריסקה אותנו לרסיסים ואיחדה מהצד השני את כל המגזרים שנפגעו ממדיניות כור ההיתוך, מהניסיון החברתי לייצר ישראל, צבר, אנטי גלותי שמדבר רק עברית ומסתגר בתוך עצמו מבלי להביא בחברה המגוונת.

שלא נתבלבל, הוועדה המסדרת של מפא"י דווקא היתה ערה לסוגיה, אך המסר לא חילחל עד למטה. נשברים בחברה, המצוקה הכלכלית ובעיקר אלה שהיו חלק מהשיטה אך מאבו בה והקימו את שינוי הביאו למהפך ההיסטורי שנותר כמעט יציב עד ימינו אנו.

ומה קרה? החרדים הפכו לכל פוליטי משמעותי והמליצו את העקרון של זכויות בלי חובות. הם מצאו בני ברית מגוונים, ראשית ובעיקר את ממשלות הליכוד למיניהן ואת חברי הכנסת הערביים שגם הם רצו זכויות בלי חובות. אלה סברו שחבירה אלה החרדים שהצליחו לסייע גם להם, לעיתים זה עבד ולרוב לא. זו כנראה הסיבה המרכזית לתהליך החשיבה שהשתנה עד לצבירת הכוח המרשימה מאוד ברשימה המשותפת. גם המסורתיים מבין עדות המזרח מצאו מזור לכאבם המוצדק בדמותה של ש"ס ששורשיה עמוקים למדי.

ומה קרה בציונות הדתית, איבדה את דרכם של המייסדים שרמן חיים משותפים ונסחפ ו אחר הבדלנות החרדית ויצרה את המונח חרדי דתי לאומי. מונח שהתכתב עם חזרה אל המקורות ואל החלום של "שתי גדות לירדן זו שלנו וזו גם כן". יהיו שיקראו לזה חזון משיחי ויהיו כאלה כמוני למשל, שטוב לכם שיהיה לו חלום, חלום משותף מחזק את הקשר. הבעיה היא עתיקת יומין, אחרי החלום באה היקיצה, לא כל חלום מתגשם. פרט לכך אפשר להמשיך לחלום אך גם להיות מציאותיים בדיוק כמו התפילה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה".

וכעת אנחנו עם חירות שהפכה עם השנים לליכוד שנותר עד היום כמפלגה דמוקרטית בעלת משמעות גם לאחר הטלטלות של הסכם השלום עם מצרים, מלחמת לבנון הראשונה לגירוש היהודים מגוש קטיף שהיה הזרז להקמת קדימה בראשות מייסד הליכוד אריק שרון. הם התפללו כמו שמפא"י התפצלה, אך הרעיון נותר כשהיה והשלטון נותר באותן ידיים.
כך גם היום הליכוד מתקיים, כי הוא מציע אלטרנטיבות לחרדים האשכנזים ולחרדים המזרחיים, הליכוד נותן גם את מה שמבקשים הציונים הדתיים החרד"ליים, הוא משמר להם את החלום לארץ ישראל השלמה.

מובן שהליכוד והעומד בראשו לא יכולים להגשים את החלום אלא למכור את הסחורה המשומשת והבלתי אפשרית שתי מדינות לשני עמים וארץ ישראל השלמה. במילים אחרות סוג של סחורה שמתאימה לכל דורש, שיודע שהיא לא תגיע אליו בסופו של דבר. סחורה שמבטיחה את המשך כהונת הליכוד.

אז מה עושים במצב הנוכחי שחצי מהמצביעים עדיין נותנים את אמונם בליכוד וגרורותיו וחצי במודלים אדהוקרטים, התארגנויות פוליטיות שמבקשות להחליף את השלטון.

כאן טמונה הבעיה המרכזית, התארגנות פוליטית שמבקשת רק להחליף את השלטון, יכולה להצליח מספר מועט של פעמים. דומה שהיום בשעון של מה שנותר מכחול לבן הולך ואוזל.

אך כל אלה חסרי חשיבות מול הצורך לשנות את כללי המשחק ובמקום לדון בריבונות ובמאבקים במערכת המשפט צריך לבנות כללי משחק חדשים שבמרכזו אתיקה ומוסר. כללי משחק שיאפשרו להגיע להסכמות רחבות, לטובת כלל אזרחי ישראל.

נחזור אל תחילת המאמר אל המיזם "מדינת ישראל", שעוד לא הפך למוצר. מיזם שנמצא בתזזית מתמדת ולכולם יש תחושה שכך מדינה צריכה לתפקד, שכך צריך לנהוג בפוליטיקה, להתל, לרמות ולחפש סעיפים בחוק כדי להצדיק את המהלכים הלא מוסריים והלא אתיים. מדינה שעוברת מאלתור לאלתור והמשקיעים, אין להם ברירה הם ממשיכים להחיות את הסטארט אפ , למה? כי הם מאמינים בו. משקיעים שלא חסרים על הכסף שהאוויחו בעמל כפיהם. אהה אתם שואלים מי הם המשקיעים? אנחנו אזרחי ישראל שבוחרים פעם אחר פעם פוליטיקאים שלא מוכנים לפעול על פי קודים מוסריים ואתיים. ישראל 2020 מיזם סטארט אפ חברתי ששורד ומתפלל, בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

המגיפה שפרצה בעקבות התפשטות נגיף הקורונה עצרה את העולם מלכת. יותר נכון לומר שינתה לנו את הכיוון, כמו שנהוג לומר בעולם הדיגיטלי "חישוב מסלול מחדש".

עוד לפני עידן הקורונה הפכו רבים מתושבי כדור הארץ לאנשי המסכים. אם פעם המכשיר הסלולארי היה בכיס או בתיק, כי אז הוא דבוק לידיים ולעיניים הבוחנות כל הודעה שאלך זה נקלטה. היכרנו בסלולאר ולאינטרנט ולא אחת מעדיפים לתקשר כך במקום להפגש פנים אל פנים.

אפשר לומר שמרוץ הפיתוח של האפליקציות, ללא בקרה, אלא בשיטת ניסוי ותהיה ושורת רווח נאה מאוד ולעיתים קרובות גם חוצה את גבולות השכל הישר. המרוץ הזה הכין אותנו למשבר הקורונה וגם להחלצות ממנו.

את רוב המידע על התפשטות הנגיף אנחנו מקבלים ישירות לסלולאר ממקורות רשמיים ובעיקר מהרשות החברתיות שאינו מסננות מידע. אמנם ההוראות החדשות של ווטסאפ להגביל את שליחת ההודעות, אחת בכל פעם יצמצמו במשהו את הודעות הכזב אך לא ימנעו את כניסתם לקבוצות מובנות.

משכך, ברור שכעת, כשבידינו, ספק המידע הנחוץ לנו, הפכנו להיות יחידה פרטנית כל אחד בתוך עולמו שלו. ללא ספק מדובר בהפיכת מידע, כשהמדינה הדיגיטאלית הוירטואלית שולטת בנו ללא עוררין וללא התמרדות.

אם נחזור אל נקודת ההתחלה, נראה שהעולם אכן עצר מלכת, מפעלים דממו, מטוסים נותרו על הקרקע, מכוניות נותרו בחניה ובעלי החיים כבר חשים בשינוי. גם אנחנו, נאלצנו להסתגר ולהסתתר בבתים וכך את המשפחה והחברים אנחנו פוגשים בעולם הדיגיטלי ואת השכנים שלנו אנחנו פוגשים במרפסות. את רוב הזמן אנחנו מקדישים לשיחות ולהודעות הוירטואליות. אל דאגה נותרנו מכונסים בתוך עצמנו, גם בשיחות ה ZOOM והאחרות, כשבמקרים רבים אנחנו מדוממים את המיקרופון ולעיתים גם את התמונה כדי לעשות דברים אחרים, לראות הודעות בסלולאר ולהתכתב עם אנשים אחרים. ההתמקדות בנושא אחד התבזרה, אנחנו מודיע דעת מהמסכים, מתקשים להנות מריגוש אחד משמעותי.

התיאור הזה חייב להטריד אותנו אפילו יותר מאשר הוירוס עצמו, כי בדרך הזו נאבד יצירתיות ונשקע אל תוך המסכים ונשאר לבד, כפרטים בודדים שלא מסוגלים לתקשר פנים אל פנים.

העולם הדיגיטלי מזמן לנו ידע רב מאוד, חלק ניכר ממנו אינו רלוונטי לנו ולא פחות אינו נסמך על עובדות המייצר לנו מציאות מוטה. גם הדיונים הסוערים ברשתות אין בהם הקשבה ומחשבה. הרשתות הפכו לזירות ריב ומדון, שאפילו בחיים האנלוגיים, נמצאים ברמת דאיכה. החשש הוא שהרשתות יביאו לחיזוק הכיתתיות, להחלשת המקצוע העיתונאי ולחיזוק עקרונות המדינה הדיגיטלית, שיודעת לנטר את עמדותנו ולהשתמש בהן כאמצעי נגדנו, נגד האינטרס הציבורי שהוא סולידריות חברתית. המדינה הדיגיטלית מייצרת פוליטיקאים דיגיטלים שעובדים כמו בוטים, מאחוריהם עומד האקר מתוחכם שמצליח לתעתע בעולם ולשלוט במערכת, זאת אומרת בנו האזרחים. המאמר הזה נשמע כסיפור בדיוני. אכן, מעולם לא האמנתי שמגיע לתלות כה גדולה במידע שמגיע לכל אחד מאיתנו למכונת תעמולה משומנת ומתוחכמת. מכונת תעמולה שיודעת גם אל ה"עיתונות החופשית", הטלוויזיה והרדיו והעיתונות הכתובה שמנכיחים בכל רגע את הנאמר ברשתות החברתיות, כאילו, אנחנו האזרחים זקוקים לה להנכחה, הרשתות מצויות בכל בית. מי שכן זקוק להנחה הוא בעל העניין, בדרך כלל הפוליטיקאים. בעידן המדינה הדיגיטלית, העיתונות צריכה להביא את הפן האחר, את גלי העומק, את הצורך בקבלת החלטות מוסריות ואתיות.

שימו לב מה קורה היום בכנסת של המדינה הדיגיטלית יש 120 ח"כים וחריגה אדירה בתקציב מאושרת ברוב של 62 ח"כים, ללא התנגדות. האוטומט הקואליציוני עובד ומדינת ישראל תצטרך למצוא מקור לתשעים מליארד שקלים, הוצאה אדירה בעת חירום מבלי שנעשתה עבודת בירור לעומק מה הערכים שחשובים לנו בעת הזאת. הפוליטיקה היא הקצאת ערכים ובעקבותיהם באה הקצאת המשאבים.