מה כבר לא נאמר על נגיף הקורונה? אין מה לעשות כשכולנו, כולל העיתונאים שבתוכנו, כולל העיתונאים האזרחיים, וכולל את עיתונאי הרשת ובכלל, כולנו ספונים בבתים וגם אם יוצאים, למשימות מוגדרות. נגיף הקורונה שגרם לנו להסתגר, גרם לנו להבין, עד כמה אנחנו זקוקים לקשר האנושי הפיזי, להתנהלות חברתית וכלכלית ממשית, הוירטואליה, אכן הקפיצה את היצירתיות, אך זו יצירתיות, שיש מה מימד מכני, מימד קר ומנוכר, שעבד עלינו לזמן קצוב וכעת הוא הופך להיות שגרתי.
הזום למשל הפך להיות כמו המכשיר הסלולארי שתופש לנו חלקים עצומים משעות הפעילות שלנו. המפגשים האינסופיים ברשת הוירטואלית, סייעה לנו להפיג את הבדידות ואת הניתוק. אך הקשר הזה לא מאפשר לנו להפעיל את חוש הריח או את חוש הטעם. הקשר הזה לא מאפשר לנו להביע את שפת הגוף שלנו מעבר לפריים שמאפשרת המצלמה. אנחנו מדברים, כשאנחנו לבושים בבגדי בית וחושבים שאנחנו בעולם האמיתי. אנחנו מתעמקים בסוגיות ולא מצליחים להבין את האין, את החוסר בתמונה חיה, ספוגה בצבעים מהקשת שהעיניים קולטות במופע פנים אל פנים. אנחנו לא חווים את רעשי הרקע ואפילו לא את רעשי הטבע המתעורר.
התהליך הזה הוא חלק מהשינוי שאנחנו עוברים בשידור חי. מתרגלים לתקשורת אחרת, כאילו זו חזות הכל. השינוי הזה כאמור מתכתב עם ההתמכרות שלנו למכשירים הסלולאריים ועם הניתוק החברתי שיצרה התקשורת הדיגיטאלית, התקשורת, שמאפשר לכולנו להיות צרכנים וספרים של תקשורת, במפעל עצמאי שמתפקד במרחב המשפחתי, האזורי ובכלל.
מה יקרה לנו כשהכוונה תעלם? זהו, היא לא תעלם כמו הרבה וירוסים שחיים איתנו מקצתם כבר לא מאיימים עלינו כי אנחנו מחוסנים ואחרים לגביהם התמונה לא ברורה. השיח העולמי כעת הוא על הנגיף שאין לנו מושג אמיתי מה היקף הנזק שהוא גורם. הנגיף הזה נפל אל מה שנקרא בסטטיסטיקה, סטיית תקן, אלה משחקי האקסל למיניהם, לא חלילה מכוונה רעה, אלא להיפך, מתוך כוונה להראות לנו האזרחים שהכל בשליטה. המספרים רושמים אל מול פנינו, יש השתלטות, יש ירידה בתחלואה ועוד ועוד אמירות שהקשר שלהן אל המציאות מקרי. הסיבה העקרית היא שעד שלא נעשה בדיקה לכל אחד מבני האדם במדינתנו, לא נדע כמה נשאים ישנם, כמה מהם לא חולים כלל, כמה חולים וכן הלאה. כמובן שהבקשה שלי ככל הנראה, דמיונית, כי אף אחד לא יעז לעשות את המתבקש, כי אז נמשיך לקבל נתונים שהם לכל היותר הערכה, טובה, לפחות כמו זו שלא העלה את המספרים למחשב.
גם התהליך הזה כפי שתארתי, הוא חלק מההדמיה של החיים שלנו. אין את הבדיקה, של רופא המשפחה, הבדיקה האישית, בלי אינסטרומנטים, שמאפשרת לרופא או לרופאה להתרשם מהחולה. הרושם הכללי, הבדיקה הגופנית, היא משהו שהוירטואליזיציה לא מסוגלת לחקות. הוירטואליזציה, נותנת אינדיקציות ולא יותר מכך. הנה כך מספרים רופאים בעולם, שיש חולי קורונה שחשים אובדן ריח וטעם. סיפור, שיש לו משמעות רבה בבדיקה האישית שכל רופא מבצע בשגרת יומו.
כמובן שאני מעלה כאן אוסף, מקרי, אך קשור קשר הדוק לעובדה שאני כמו כל אזרחי העולם, חרד מהלא נודע, מנגיף, שממשלות העולם מסרבות להבין שכדי להבין את התופעה יש לבדוק אותה לפני שמקבלים החלטות. בדיקה שתאפשר לנו להבין טוב יותר מה עושים.
ברור שעד אז הפתרון היעיל ביותר הוא ריחוק חברתי והגנה יעילה על אזור הפנים. ריחוק והגנה שמחזירים אותנו אל תחילת המאמר ואל ההתמכרות החדשה אל המפגשים הוירטואליים, הנחוצים עתה עד שתמצא, התרופה, עד שימצא החיסון או עד שימצא פתרון לאורח החיים שלנו, כמו הצטופפות אינסופית במרחבים עירוניים, התקהלויות אינסופיות, שלא מאפשרות קשרים אישיים אמיתיים.
החיים מכאן ואילך צריכים להיות מושתתים על השימוש המושכל בוירטואליזציה ולצידו הידוק הקשרים הבינאישיים וקיום מפגשים, מצומצמים, אם אמצעי הגנה, כדי לשמר את היכולת להשתמש בכל החושים ולהעשיר את ספריית הדימיון שלנו, עם רוחות ולטעמי הטבע בכלל והטבע האנושי בפרט.
שיחה חופשית 