מדינה דיגיטלית

המגיפה שפרצה בעקבות התפשטות נגיף הקורונה עצרה את העולם מלכת. יותר נכון לומר שינתה לנו את הכיוון, כמו שנהוג לומר בעולם הדיגיטלי "חישוב מסלול מחדש".

עוד לפני עידן הקורונה הפכו רבים מתושבי כדור הארץ לאנשי המסכים. אם פעם המכשיר הסלולארי היה בכיס או בתיק, כי אז הוא דבוק לידיים ולעיניים הבוחנות כל הודעה שאלך זה נקלטה. היכרנו בסלולאר ולאינטרנט ולא אחת מעדיפים לתקשר כך במקום להפגש פנים אל פנים.

אפשר לומר שמרוץ הפיתוח של האפליקציות, ללא בקרה, אלא בשיטת ניסוי ותהיה ושורת רווח נאה מאוד ולעיתים קרובות גם חוצה את גבולות השכל הישר. המרוץ הזה הכין אותנו למשבר הקורונה וגם להחלצות ממנו.

את רוב המידע על התפשטות הנגיף אנחנו מקבלים ישירות לסלולאר ממקורות רשמיים ובעיקר מהרשות החברתיות שאינו מסננות מידע. אמנם ההוראות החדשות של ווטסאפ להגביל את שליחת ההודעות, אחת בכל פעם יצמצמו במשהו את הודעות הכזב אך לא ימנעו את כניסתם לקבוצות מובנות.

משכך, ברור שכעת, כשבידינו, ספק המידע הנחוץ לנו, הפכנו להיות יחידה פרטנית כל אחד בתוך עולמו שלו. ללא ספק מדובר בהפיכת מידע, כשהמדינה הדיגיטאלית הוירטואלית שולטת בנו ללא עוררין וללא התמרדות.

אם נחזור אל נקודת ההתחלה, נראה שהעולם אכן עצר מלכת, מפעלים דממו, מטוסים נותרו על הקרקע, מכוניות נותרו בחניה ובעלי החיים כבר חשים בשינוי. גם אנחנו, נאלצנו להסתגר ולהסתתר בבתים וכך את המשפחה והחברים אנחנו פוגשים בעולם הדיגיטלי ואת השכנים שלנו אנחנו פוגשים במרפסות. את רוב הזמן אנחנו מקדישים לשיחות ולהודעות הוירטואליות. אל דאגה נותרנו מכונסים בתוך עצמנו, גם בשיחות ה ZOOM והאחרות, כשבמקרים רבים אנחנו מדוממים את המיקרופון ולעיתים גם את התמונה כדי לעשות דברים אחרים, לראות הודעות בסלולאר ולהתכתב עם אנשים אחרים. ההתמקדות בנושא אחד התבזרה, אנחנו מודיע דעת מהמסכים, מתקשים להנות מריגוש אחד משמעותי.

התיאור הזה חייב להטריד אותנו אפילו יותר מאשר הוירוס עצמו, כי בדרך הזו נאבד יצירתיות ונשקע אל תוך המסכים ונשאר לבד, כפרטים בודדים שלא מסוגלים לתקשר פנים אל פנים.

העולם הדיגיטלי מזמן לנו ידע רב מאוד, חלק ניכר ממנו אינו רלוונטי לנו ולא פחות אינו נסמך על עובדות המייצר לנו מציאות מוטה. גם הדיונים הסוערים ברשתות אין בהם הקשבה ומחשבה. הרשתות הפכו לזירות ריב ומדון, שאפילו בחיים האנלוגיים, נמצאים ברמת דאיכה. החשש הוא שהרשתות יביאו לחיזוק הכיתתיות, להחלשת המקצוע העיתונאי ולחיזוק עקרונות המדינה הדיגיטלית, שיודעת לנטר את עמדותנו ולהשתמש בהן כאמצעי נגדנו, נגד האינטרס הציבורי שהוא סולידריות חברתית. המדינה הדיגיטלית מייצרת פוליטיקאים דיגיטלים שעובדים כמו בוטים, מאחוריהם עומד האקר מתוחכם שמצליח לתעתע בעולם ולשלוט במערכת, זאת אומרת בנו האזרחים. המאמר הזה נשמע כסיפור בדיוני. אכן, מעולם לא האמנתי שמגיע לתלות כה גדולה במידע שמגיע לכל אחד מאיתנו למכונת תעמולה משומנת ומתוחכמת. מכונת תעמולה שיודעת גם אל ה"עיתונות החופשית", הטלוויזיה והרדיו והעיתונות הכתובה שמנכיחים בכל רגע את הנאמר ברשתות החברתיות, כאילו, אנחנו האזרחים זקוקים לה להנכחה, הרשתות מצויות בכל בית. מי שכן זקוק להנחה הוא בעל העניין, בדרך כלל הפוליטיקאים. בעידן המדינה הדיגיטלית, העיתונות צריכה להביא את הפן האחר, את גלי העומק, את הצורך בקבלת החלטות מוסריות ואתיות.

שימו לב מה קורה היום בכנסת של המדינה הדיגיטלית יש 120 ח"כים וחריגה אדירה בתקציב מאושרת ברוב של 62 ח"כים, ללא התנגדות. האוטומט הקואליציוני עובד ומדינת ישראל תצטרך למצוא מקור לתשעים מליארד שקלים, הוצאה אדירה בעת חירום מבלי שנעשתה עבודת בירור לעומק מה הערכים שחשובים לנו בעת הזאת. הפוליטיקה היא הקצאת ערכים ובעקבותיהם באה הקצאת המשאבים.