תופעת הווירוס בתרבות הפוליטית

ישראל כמו כל העולם מתמודדת עם מסע החולי שנגיף הקורונה מנהל בהצלחה כזו או אחרת. הנגיף פועל כמכונה גנטית פסיבית שמשופעלת באמצעות בני האדם. לנגיף הזה יש מתודולוגיה ברורה לשהות במקום שמאפשר לו להשתכפל. לפיכך בהעדר תרופה או חיסון אין מנוס אלה להפריד בין בני האדם ולעצור את המסע.

אך העניין לא כל כך פשוט, כי בני האדם אינם מתנהגים במידה שווה ויתר על כן הצייתנות היא עניין תרבותי. בישראל התרבות היא של "סמוך" ומכאן אפשר להבין את שלל דפוסי פעולה המוכרים היטב. אל מול אלה שנשארים מסוגרים בבתיהם, כי הם מוגדרים באוכלוסיות הסיכון, יש כאלה שחשים ביטחון של "לי זה לא יקרה, בין אם אלה צעירים ובין אם הם אלה שנשמעים רק לצוו הרבנים שלהם.

והדברים הללו מדגימים בצורה מעניינת את מה שקורה לנו בזירה הפוליטית. אל מול היצור המתוכנת שמאיים על כולנו, יש חבורות של פוליטיקאים שמרוכזים רק בעצמם, אך עונים על המודל התרבותי שהצגתי בפסקה הקודמת. בדיוק כפי שיש כאלה שמסתגרים בבתיהם יש כאלה שמתלהמים ברחובות באמונה שהכל יסתדר. הם לא חושבים, שברגע שהם נדבקים הם גם מדביקים אחרים. כך גם הפוליטיקאים שאינם חשים אחריות קולקטיבית, הם מכונסים ומגוייסים לאינטרסים הצרים וכדי להצדיק את פעולתם מחפשים סעיפים כאלה ואחרים בספרי החוק. כך החוקים השונים ולעיתים גם משונים מובילים אותנו לכאוס פוליטי, שלוש מערכות בחירות מיותרות שהוביל "בהצלחה", בנימין נתניהו. ראש ממשלה שההתמחות המרכזית שלו היא הופעות מול הציבור, בארץ ובעולם. ראש ממשלה שעוסק כל היום בתדמית שלו ברשתות החברתיות ובין לבין ישיבות טלפוניות אינסופיות שאינן מאפשרות לראשי המערכת הממשלתית לפעול, כי הם עסוקים בשיחות עם המנהלים והמנהלים שלהם עסוקים בשיחות עם המנהלים שלהם.

ובמצב הזה אין פלא שיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין מודיע לפתע פתאום שהוא מתפטר ואינו מוכן לבצע את החלטת בג"צ. הוא מתנהג בדיוק כמו מוסדות הלימוד החרדיים, הישיבות למיניהן, שם מתעקשים לנהל מדיניות עצמאית. לשם השוואה כל מוסדות החינוך האחרים כבר סגורים ועברו ללמידה מרחוק. בישיבות מתעקשים, למרות שגם תלמידי החכמים יכולים להשתמש הלמידה בחברותא, מרחוק. אבל בישראל, התרבות הרווחת היא שאיש הישר בעיניו יעשה. יו"ר הכנסת, יהודי שוחר דמוקרטיה, בז להחלטת בג"צ, ראש הממשלה שהופך כל אבן כדי לשרוד מצא את האוצר.

ומהו האוצר? מנחשים? כן, איש שהוא חסר חוט שדרה, חלש, משתף פעולה עם הערבים, כך הוא הולבצעבני גנץ בתשדירי התעמולה של הליכוד. כן, בנימין נתניהו הצליח להוכיח, כמו שאומר חבר הכנסת אחמד טיב, ש 59 זה יותר מ61. הוא מתכוון לכך שהנשיא הטיל על בני גנץ להרכיב את הממשלה וזה האחרון הכריע שהתפתרון היחיד הקיים הוא ממשלת אחדות כשנתניהו יהיה הראשון ברוטציה.

הכריע, אך מה קורה עם יתר חבריו של גנץ להנהגה יאיר לפיד ובוגי יעלון, הם לא מוכנים לממשלת אחדות בראשות נתניהו. בני גנץ מחליט, להכנס למשא ומתן ואפילו לסגור עניין עם הליכוד והצעד הראשון שהוא עושה, נבחר ליושב ראש הכנסת בקולות של גוש הימין וקולות חברי הכנסת השייכים לכחול לבן שלפני האיחוד היו חוסן לישראל. בני גנץ כבר עשה את הדרך, ויתר על הצורך לשכנע את חבריו לכלול לבן וחש ו מסביר בנאום ההכתרה שהוא פועל להצלת מדינת ישראל. כל זאת מבלי לוותר ולו על עיקרון אחד, פרט לעקרון המרכזי, שהוא לא מוכן לשבת בממשלה אחת עם מי שיש נגדו כתב אישום על שוחד והפרת אמונים.

אני מכבד את האמירה של בני גנץ שאנחנו בעת חירום, זה נכון. אבל גם בעת חירום עלינו להשאר נאמנים לעקרונות המוסר והאתיקה. מה שבני גנץ לא מבין והוא לא יחיד שמפלגות שרצות ביחד בבחירות, כמו כחול לבן, מחוייבות בשמירה על המסגרת גם לאחר הבחירות, כי זו הסחורה שהם הציגו ברבים ומכרו למצביעים. חוקית זה אפשרי אך מבחינה מוסרית ואתית זו מעילה, הונאה ורמיה. כמובן הוא לא יחיד, כך עשתה גם אורלי לוי, כך גם תכננו לעשות גם נפתלי בנט ואיילת שקד. חברי כנסת חשים שהם נבחרי האל ובתוקף זו הם יכולים לעשות מה שבא להם, לפעול בניגוד למפלגה או להתארגנות הפוליטית שעברה להם להבחר. התארגנויות הללו נועדו לאפשר איחוד כוחות, מבנים שהם יותר אטרקטיביים לבוחרים. הבוחרים נותנים אמון ומצפים שההתארגנות הזו תפעל טוב יותר למימוש השאיפות שלהם על חברי הכנסת להפנים מהי מחוייבות אתית ומוסרית.

החוקים הקיימים והפרשנויות שאיפשרו לנתניהו לצאת לבחירות שניות, כשנכשל לאחר הבחירות בהרכבת הממשלה. יועציו המשפטיים מצאו איזה סעיף שאף אחד לא שם לב אליו וכך נעצר התהליך ויצרנו לבחירות. יש גם סעיף בחוק שמאפשר לראש הממשלה לכהן גם עם כתבי אישום, עד לקבלת גזר דין חלוט. חוקים שאף אלה שחוקקו אותם לא שיעור בנפשם שמצב כזה יכול לקרות. אבל בהעדר המוסר והאתיקה נשענים הפוליטיקאים על סעיפי החוק ומשחיתים את עקרונות הדמוקרטיה. בנימין נתניהו מוביל את הקול נגד בית המשפט ושופטי בג"צ לא נותרים חייבים ומניחים בפניו את המראה.

חבר הכנסת הפכו זה מכבר למי שנשענים על היעוץ המשפטי ולא בכדי, זה אזור נוחות, במקום להגיע להסכמה והבנה הם עסוקים כל הזמן בחיפושים אחר סעיפי חוק, פסיקות של בית המשפט העליון ואפילו סעיפי תקנון כנסת שיתאימו להם. בית המחוקקים כשמו כן הוא, חייב להתוות את הדרך, החוקים הם ספר המתכונים הבסיסי לחיים משותפים. אך מה לעשות כפי שיש מתכונים שאינם מצליחים, כי יש בעיה עם הרכיבים, כך גם לגבי חוקים, לא ניתן להפעילם לפני שנעשו סימולציות ולפני שהם נבחנו בפועל בשטח.

אגב גם בנושא המאבק בוירוס הקורונה, יש כבר חיסונים, אך הם רק בשלבים הראשונים של ניסויים על בני אדם, זה תהליך שלוקח זמן. בכל מקרה אין מצב שבו מישהו מצא חיסון וכבר מייצר אותו לשיווק המוני.

בבית המחוקקים יושבים חברי כנסת מחוקקים ערב רב של חוקים, מתווכחים בינם לבין עצמם, יודעים שהממשלה יכולה לשים ווטו, מתייעצים עם מומחים חיצוניים ומקבלים חוקים לעיתים גם ברוב דחוק ובמקרים רבים ברוב ברור, אך בהשתתפות הרכב חסר של חברי כנסת במליאה. עקרונית חוק יכול להתקבל ברוב של 45 חברי כנסת בהתנגדות של 11 ובהמנעות של 1. אם החבר את המספרים נבין שבדוגמא זו השתתפו בהצבעה 57 ח"כים, פחות ממחצית חברי הכנסת. הדוגמא הזו לקוחה מההצבעה על החוק לפירוק רשות השידור והקמת תאגיד חדש ב 2014. חוק שנחקק בעת מלחמת צוק איתן, כשחלק ניכר מאזרחי ישראל נאלץ להתגונן מפני התקפות טילים מעזה.

ולסיכום, אל מול פעילות של וירוס קורונה שמבקש את קרבתנו כדי להשתכפל ואל מול חברי כנסת שפועלים בהתאם לקודים התרבותיים המקובלים במקומותינו הגיעה העת לשנות דיסקט. אנחנו לא נצליח להתגבר על הוירוס אם לא נפעל בהסכמה וכך גם לא נצליח לנהל את המדינה ואת החיים שלנו אם לא נגיע להסכמה.