עמימות בעצימות נמוכה

העמימות היא שם נרדף לחיים הפוליטיים שלנו. אנחנו חוששים מדיאלוגים פתוחים, נמנעים ממלחמות בגלל החשש מהתוצאות ומובילים לדרכי ביניים המובילות על העמימות.

העמימות היא שיח מעורפל ולא ברור שנמצא בגזרת הנוחות שלנו. נעים לנו להתבסס ב"אדי המילים" שמחממות את מי שנמצא בקרבתם. העמימות מרגיעה כי נותנת תחושה של שליטה במצב.

בדרך כלל העמימות משרתת את מובילי הדרך שאיבדו את המצפן. במילים אחרות, כשנשאל על דרך לא ברורה, המפלט הוא המילים והתיאורים המופשטים.

ההקדמה הזאת נועדה להדגים את עוצמת העמימות בחיינו. מקובל לחשוב שהיא קיימת רק בתחומי המודיעין והביטחון. אכן שם אין מידע שקוף וברור על מה המדינה מוציאה מליונים. ההסבר שהכסף הוא למען הביטחון שלנו, מספק את מרבית תושבי ישראל, משלמי המיסים. התחושה הזאת של מסלול אפל ששומר על חיינו מתוחזקת מדי פעם, על ידי פרסומים, עלומי שם, בעיקר בכלי תקשורת זרים, כפי שנהוג לכנותם. באופן כללי, כמעט מובן מאליו, עיתונאים חשים גאווה מקצועית כשהם מקבלים "הדלפה" מגורם ביטחוני, הגאווה גואה ככל שעולה הדרג המדליף. העיתונאים חשים שהם בפיסגה וכך גם המדליפים שמבינים שבדרך זו הם קיבלו עוד מרחב פעולה ותקציב. כך אם כן, מתנהלת המערכה העלומה בתחום הביטחון.

ומה על המערכת היום יומית, הפיגועים בירושלים, הבונים בעוטף עזה. גם כאן העמימות נשמרת והמדינה והצבא מקבלים רוח גבית, כמעט אוטומטית. "כוחותינו תקפו", "חיסול ממוקד", "נגדע את הטרור" ועוד ביטויים מעמדת הדוברות של צה"ל שמוצאים עצמם שגורמים בפיהם של העיתונאים ועיתונאיות בעיקר בתקשורת המסורתית. גם כאן העמימות נתמכת בהכנעה על ידי צבא העיתונות המגויסת, המתנדבת להגנה על מגיני המולדת.

וכמעט באותו העניין, כמעט…פרשת הצוללות, שם נחשדת קבוצה לא קטנה של קצינים ואנשי ביטחון ב"קומבינה" לרכישת צוללות. מבלי להכנס לסוגיית השוחד שהיא מוקד השיח ובמידה לא מבוטלת של צדק, נשאלת השאלה מה יותר חשוב צוללת או בית חולים, צוללת או תחבורה ציבורית…שאלות שלא עולות על הפרק, בשל העמימות "לא מתווכחים עם המומחים מהביטחון" גם לא עם אלה שנחשדים בשחיתות. יש שיאמרו שיפתרו את התעלומה בטיעון המוכר שאלה נושאים שנוגעים בקדושת הביטחון קדושה שיש לפרוס עליה חסות…ובכלל "אסור לשכוח שאנחנו מוקפים אוייבים".

וכעת לנושאים החברתיים, הסביבתיים, נושאים כבדי משקל שאין להם כמעט קונים, בסדר היום התקשורתי. המודעות הציבורית עלתה לאין שעור, אך בתקשורת הנושאים הללו נדחים לשוליים. המלך העיקרי של סדר היום, אלא הסקרים שנופלים לכל עבר ולצידם פרשנות מוכוונת הודעות לעיתונות, שמספקים השחקנים הפוליטיים. כל אותם סקרים מקדמים שיח פוליטי עקר על ראש ממשלה כזה או אחר. שיח שמנציח את העובדה שאזרחי ישראל לא נחשפים לנתוני אמת, לעובדות בכלל תחומי חייהם ולפיכך לא מסוגלים להבין ולנתח את עבודת הממשלה למשל, גם לא את עבודת הכנסת ובוודאי שלא את עבודת מערכת המשפט.

אזרחי ישראל לא יודעים למשל כמה מס נגבה מהם בתשלום על קניית המכונית, הם לא יודעים שבארץ באגרת הרכב יש מרכיב של תשלום, לתאגיד השידור הציבורי, הם גם לא יודעים שחלק הארי והתשלום על הבנזין הוא מיסים….ולצד זה הגרעון בתקציב המדינה, הולך ומעמיק… ועוד שפע של עובדות מוצקות שנבלעות בים העמימות.

המאמר הזה נכתב כהצעה לחשיבה אחרת, מבט שונה על ההחלטות שמקבלים עבורנו מבלי שנדע עליהן וכמובן מבלי שנבין את ההשלכות שלהן.